כלל ידוע אומר שהאדם הוא מרכז העולם.

אחת התוצאות של הכלל הזה היא שכל אחד בטוח שהאדם הנ"ל זה הוא עצמו. לא כולנו אומרים את זה בגלוי, אבל נחמד שיש כאלה שלא מתביישים. כדי לפגוש אותם אתם מוזמנים למשל ללכת ברחוב, ולראות איך כל החנויות של פעם הפכו למרכזים. חנות הירקות הקטנה הפכה פתאום ל"מרכז הפרי והירק", כשהחנות המתחרה הופכת באיבחת דפוס אחת ל"ירקות המרכז". מרנין את הלב לראות כיצד חנויות קטנטנות הופכות תוך יום ל"מרכז החשמל" "מרכז המחשבים" "מרכז הבגד" והכל עוד בלי להרחיב את החנות אפילו במטר.

חברה שלי, שכותבת באחד העיתונים, התוודתה לפני שהדבר הראשון שהיא עושה כשהיא מקבלת את העיתון זה להסתכל בסיפור שהיא כתבה ולראות איך הוא מודפס בעיתון. אמרתי לה שאצלי זה לא שונה, וששמעתי על סופר אחד שאמר שמבחינתו כל שאר העיתון הוא רק עטיפה עבה. שמעתי פעם על איש אחד שנהג לקנות את כל העיתונים יום יום רק כדי לראות אם באחד מהם נדפס המכתב-למערכת שהוא שלח.

כאלה אנחנו, מה לעשות.

השכנה שלי טובה, שהיא כמעט מנחת הורים רשמית, הסבירה לי שהאדם בעצם נולד עם זה. לא צריך להסתכל הרבה על תינוק, היא אומרת, כדי להבין שהוא משוכנע בכך שהוא מרכז העולם עד עמקי נשמתו הקטנטונת.

בעלי שנדרש לנושא, בדק את הענין לעומקו, וחזר עם תשובה מדהימה: הרי כולנו צאצאיו של אדם הראשון, שהיה מרכז העולם, וכמובן הוריש את התכונה הזו לכל אחד ממיליארדי צאצאיו על פני האדמה.

מי אמר שאסור לנו להרגיש מרכז הבית והעולם? לפעמים נדמה לי שהרגשה כזו, כמובן בלי גאוה מיותרת, יכולה בהחלט להועיל ולסלק כמה רגשי נחיתות מוגזמים.