|
לפעמים נראה לי, שהמחלוקת האמיתית בין יהודים, איננה בין חילונים לדתיים, לא בין אשכנזים לספרדים ואפילו לא בין שמאלנים לימנים. לא אופתע לשמוע שמחקר חדש יכריז שהקרע הגדול בעולם היהדות קשור לאוכל: הקרע בין אלה שמתים על טשולנט לאלה שבחיים שלהם לא יגעו בדבר הזה.
אם יש מישהו שלא יודע, טשולנט (או חמין בעברית תקנית) הוא תבשיל של בשר, תפוחי אדמה, קטניות ולעתים קרובות גם קישקע (בקר ממולא בקמח מצה ושומן), המבושל בבישול איטי ונאכל בשבת. הוא בהחלט משביע, אבל עלול להיות גם סיוט של כולסטרול, תלוי ביחס בין הבשר לשומן בקישקע. בנוסף לכך, הטשולנט הוא חומר הרדמה בעל עוצמה רבה יותר מכדורי שינה.  | | על פי דבריו של שומר גן החיות הקרוב, הטשולנט הוא חומר הרדמה בעל עוצמה רבה יותר מכדורי שינה. | | |
כנושאת כרטיס-חבר בליגה נגד טשולנט, הנחתי בשביעות רצון שביתי יישאר תמיד 'סביבה נקייה מטשולנט'. הרי קראתי על הסכנות המשניות בטשולנט, כגון קרובי משפחה ואורחים שנרדמים על השולחן לפני שהקינוח מוגש. כל עוד השליטה על הסירים, המחבתות והתרוודים נמצאת בידיי, האמנתי שאני בטוחה ומוגנת. אם מישהו מהמשפחה רוצה לאכול את הנזיד הכבד, הכהה וחוסם העורקים הזה, הוא יכול לדאוג לעצמו להתארח בבית יהודי אחר.
אבל הילדים שלי חשבו אחרת.
"למה את אף פעם לא מכינה טשולנט?" הם שאלו, כשעברו את הגיל שבו כל מה שצריך לאכול זה ספגטי ונקניקיות. הייתי קצת בהלם מעצם הבקשה. מה רע בארוחת השבת הרגילה שלנו שכוללת סלט בריא ומרק, בליווי סוגים משתנים של עוף, עדשים ואורז?
מטר השאלות נמשך: גברת וינברג וגברת פישמן מכינות טשולנט נהדר. למה אני לא לוקחת מהן את המתכון? חיפשתי קו הגנה הולם, אבל לא מצאתי. אולי יש לי טראומת-ילדות שקשורה לטשולנט, אבל כמו שאומרים: הגיע זמן להתקדם.
חוץ מזה, פתאום נראה שבכל מקום שאליו הוזמנו לשבת, דואגים המארחים להגיש קערה מהבילה של טשולנט אל השולחן. כשילדיי לקחו לעצמם מנות נדיבות, הכבידו עליי רגשות האשמה עוד יותר מהחמין עצמו. התחלתי להרגיש שאני בת ישראל מורדת, העוברת במזיד על המצווה ה-614: "והכנת טשולנט!" | | התחלתי להרגיש שאני בת ישראל מורדת, העוברת במזיד על המצווה ה-614: "והכנת טשולנט!" | | |
בסופו של דבר הציב לי בנִי נח - שטעמו הקולינרי מזרח-אירופאי בבירור - אולטימטום: אם אני לא מכינה טשולנט, אז הוא יעשה את זה! כדאי שתבינו שה"בישול" הכי מורכב שהילד הזה עשה בחיים שלו היה להמיס גבינה צהובה על פיתה במיקרוגל. אין ספק: סוגיית הטשולנט הגיעה לנקודת רתיחה. לקחתי ספר בישול, וערכתי ניסיון ראשון. המתכון היה כל כך פשוט; כמה רע זה יכול לצאת?
כשראיתי שילדיי שופכים מנות נדיבות של מלח, קטשופ וכל מיני משפרי טעם אחרים לתוך הצלחות, קיבלתי את התשובה. עכשיו האגו שלי עמד על כפות המאזניים, ונשבעתי להצליח יותר. בשבוע הבא מצאתי מתכון שונה, וזכיתי לביקורות נלהבות. "לא רע, אמא," מישהו מילמל (אל תשכחו שכשמילים כאלה מגיעות מבן טיפש-עשרה, זאת התלהבות פראית).
ישבתי קצת יותר זקופה, מעודדת מהצלחת-הטשולנט הראשונה שלי. עכשיו ילדיי יוכלו לשאת את ראשיהם בגאון בין חבריהם. נוכל להזמין את החשובים ביותר בעולם היהודי לסעודה, ולא נסבול בושה מאי הגשת טשולנט. אבל אחרי הארוחה, נח התוודה: כשלא שמתי לב הוא הוסיף כל מיני 'רכיבים' לסיר.
"מה הוספת?" שאלתי, להוטה ללמוד ולהחכים.
"עוד שום, קצת רוטב ברביקיו, פולקע של עוף, ועוד כל מיני דברים שאת בטח מעדיפה לא לדעת," הוא ענה בכנות.
התנגדותי נשברה בסופו של דבר, ילדיי ניצחו, והטשולנט הפך לחלק בלתי נפרד מסעודות השבת שלנו. באשר לי, אני מחלימה אט אט מרגשותיי הבלתי רציונאליים נגדו. כחלק מתהליך הריפוי שלי, אני לוקחת כפיות קטנות ממנו בכל שבוע. אני רק תוהה: אם הדבר הזה כל כך נפלא, איך זה שאף אחד לא מוכן לאכול את השאריות ביום ראשון?
מתכוני טשולנט, ממדור המתכונים באתר:
 | טשולנט בטעם של פעם
בלב העיר הסואנת, מרחק פסיעה מהמודרניזציה, אי קטן של חן יהודי עם "טעם של פעם". |
פורסם בתאריך:
24/8/2008
| 
