|
משהו הזכיר לי באותו בוקר נערה מעיר הולדתי, אבל לא הצלחתי להיזכר בשמה. בערך לפני 40 שנה, היא הרגה בטעות את אמהּ.
היא למדה כמה שנים מעליי בתיכון, אז המחשבה הראשונה שלי הייתה, אני אשאל את אמא שלי, והשנייה הייתה, לא, אני לא יכולה! אמי נפטרה בשנה שעברה.
השם הנשכח רדף אותי כל אותו אחר צהריים, מטריד כמו חלום רע המזכיר את עצמו בחשאיות לאור היום. חשבתי, מה זה משנה בכלל? אבל הפריע לי שפרט מרכזי באפיזודה רבת השפעה בילדותי, היה יכול פשוט להיעלם. הרגשתי שאיכשהו, בלי שאשים לב, אירועים קריטיים בעבר האישי שלי נדרסו על ידי אינספור דברים חסרי חשיבות, ונטמנו כשהגיע זמנם - כאילו על ידי דוחס אשפה ענקי - תחת עומס השנים.
שלחתי אימייל לאחותי הגדולה:
נזכרתי היום במישהי שהיתה בתיכון שלי, שנהגה במכונית קטנה עם אמא שלה במושב הנוסעים, וכשהיא הסיטה את עיניה מהדרך לשנייה (אני חושבת שזה היה משהו, שבמבט לאחור נראה כמו משהו קטן ואנוכי במיוחד: להסתכל על עצמה במראה, או להעביר תחנה ברדיו) היא התנגשה במשאית (או באוטובוס שהסיע תלמידים?). המכונית נלכדה מתחת לרכב הגדול. אמא שלה נהרגה.
נראה לי שאת זוכרת את זה - אני מקווה, לפחות - אבל האם את זוכרת את שמה?
אין לי צורך מעשי לדעת, פשוט קראתי היום דיווח עיתונאי על אישה שחבר שלהּ שנהג בעודו בגילופין הרג את אמה, ונזכרתי בכל האפיזודה ההיא. אני חושבת שזה היה אחד הדברים המזעזעים ביותר שראיתי בילדותי - האחריות שלה על מות אמה. זה מילא אותי בפחד, אימה וסקרנות. הייתי חושבת על המצב שלה מתוך תדהמה ושִׂמחת-מה שזו לא הייתי אני. אני חושבת שהיא גם באה ממשפחה שכולן שם היו בנות. איך האחיות שלה יכלו לא לשנוא אותה לנצח? שלא לדבר על לשנוא את עצמה.
אני חושבת שהיא נשארה בסביבה לזמן מה לאחר התאונה. היא הייתה גבוהה ונאה, כתפיים רחבות וחיוך קורן. אני זוכרת שהייתי מסתכלת עליה כשהיא אוספת את שערה הארוך, סמיך וערמוני, ותמהה איך היא מסוגלת להמשיך הלאה. היא התנהגה בצורה נורמאלית. עכשיו נראה לי שאולי זה מה שבוודאי זעזע וריתק אותי אז, לא פחות מהפשע עצמו.
אני תוהה מה איתה. היא מופיעה בזיכרוני גדולה באופן מפלצתי. אז, האם את זוכרת?
* * *
אחד הדברים שאבא שלי נהג לומר לעתים קרובות (שיחד עם האמרות החביבות האחרות שלו, כמו "אף אחד לא יוצא מהעולם הזה חי", היה מעורר בבנותיו גלגולי עיניים משועממים) היה - "החיים הם סיפור מתמשך של מחילה". ככל שזה נגע לי, זה היה 'חומר' ארכאי ומתחסד שהמבוגרים פשוט אהבו לשפוך. נשגב ממני להבין למה הם עושים עניין משטויות כאלה.  | | כן, היא עשתה את העבירה שלה בטעות - 'כולנו טועים לפעמים', ככה אומרים, נכון? - אבל ככל שיכולתי להבין, זה לא יעזור לה. | | |
אני לא זוכרת שהוא השתמש באמרה הזאת בקשר לליז (זה היה השם שלה; פתאום הוא חזר אליי לא יודעת מאיפה, אפילו לפני שאחותי ענתה לי), אבל מה שקרה לה עורר בי מודעות בפעם הראשונה, שמחילה היא משהו שאדם עשוי בהחלט להזדקק לו מדי פעם, כמו אוכל או ציונים טובים. כן, היא עשתה את העבירה שלה בטעות - 'כולנו טועים לפעמים', ככה אומרים, נכון? - אבל ככל שיכולתי להבין, זה לא יעזור לה. השם שלה תמיד יעורר באחרים מחשבה על מה שהיא עשתה. איזה סיכוי יש שהיא אי פעם תינשא ותלד ילדים ותחיה באושר ועושר? לבדוק איך היא נראית במראה... להחליף תחנה ברדיו... לא רק לגרום למותה של אמא שלה, שזה כשלעצמו סיוט בלתי נסבל, אלא גם להיות אשמה בדבר. וזו תמיד תהיה אשמתה, לא? החיים שלה הסתיימו לפני שהם אפילו התחילו.
מה שבטוח לא הקל עליה היו עיניה של ילדה קטנה בשכונה, שנועצות בה כל הזמן מבטים סקרניים. בעיני אותה ילדה, העולם התחלק לשני סוגים של אנשים. מצד אחד היו כל האנשים הרעים באמת, שעשו דברים ממש רעים, כמו לרצוח או לשקר או לרמות. ומהצד השני (שבו עמדו כמובן, כל בני המשפחה והקרובים) היו כל השאר.
* * *
על חטא שחטאנו לפניך בבלי דעת, כתוב במחזור ליום הכיפורים. על חטא שחטאנו לפניך בזדון ובשגגה...
בכלל לא העליתי בדעתי, בימי הבערות שלי שנקראים ילדות, שפשע וחפות-מפשע הם תאומים סיאמיים, המהודקים יחד בקשר בלתי ניתן להתרה בכל לב אנושי, ושאפילו למבוגרים קשה להפריד בין "זדון" ל"שגגה", בין "נסלח" ל"לא יסולח". אנחנו יכולים להתייחס לזה כאל אקסיומה, שבשלב זה או אחר, כל אדם שאנחנו אוהבים יתגלה בעינינו כבלתי ראוי לאהבה או כאדם רע, משום שכפי שנאמר במחזור של יום הכיפורים - "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו..." - אף אחד מאיתנו אינו נקי מחטא. לבחור בטוב ולהפוך לאדם טוב, אינם דברים שבאים מאליהם - אפילו למי שבאופן טבעי הוא בעל לב זהב.
ליז בוודאי הבחינה בי באותם ימים, קלטה במידה מסוימת שאני מנסה לחשוף את אשמתה, לשקול אותה מול הייסורים שעוברים עליה ולראות מה הסיכום, איזה צד שוקל יותר. אבל היא לא עשתה כלום כדי לעזור לי. היא לא נראתה מיוסרת. מעולם לא שמעתי אותה בוכה. אילו הייתה יוצאת מהחדר בעיניים אדומות, אילו היא הייתה פוסעת בהליכה מהוססת, אילו הייתה מראה לנו שהיא שונאת את עצמה - אולי היא הייתה משמשת פחות אובייקט לתהיות. | | בכל יום רגיל, סתם ככה, אנחנו 'הטובים', הורגים ונהרגים. | | |
אחד ממיליון הדברים שהייתי צריכה עדיין ללמוד הוא, שזו לא צריכה להיות תאונת דרכים. הרמת גבה או שינוי טון, השפלה שבאה כבדיחה, קנאה במסווה שבחים, הערה מאחורי הגב שלא היינו אומרים אילו האדם היה לידנו... בכל יום רגיל, סתם ככה, אנחנו 'הטובים' הורגים ונהרגים.
האמביוולנטיות שלנו לגבי עצמנו היא כזאת שיש לנו סיפוק עצמי נסתר מנפילתו של הזולת. איזו מין הקלה - לרגע או שניים - מהעול של עצמנו!
זה לא דבר מוזר ומוגזם - וסליחה אבא! - לומר שהחיים הם סיפור מתמשך של מחילה, משום שלמדתי באיחור רב, שככה בדיוק זה חייב להיות: עניין של להכיר את עצמנו מספיק טוב, עד שכבר לא נהיה כל כך המומים ומזועזעים מהאנוכיות, האגוצנטריות, הצביעות, הטיפשות, חוסר הנאמנות, העמדת הפנים, הולכת השולל, האכזריות... שלנו ושל הזולת. להפוך סובלניים לעובדה שה' קדוש, אבל אנחנו רק בני אדם. מישהי אמרה לי פעם שהיא ובעלה וילדיהם ערכו הסכם לסלוח זה לזה אין סוף פעמים, משום שזה מספר הפעמים שהמעשים שלהם יעוררו את הצורך בזה.
"וחַטָּאתִי (במלרע) נגדי תמיד", כותב דוד המלך בתהילים, על העברות שאי אפשר לשכוח. מה יכול האדם לעשות עם חטא שאי אפשר לברוח ממנו?
אולי ליז נהייתה אדם כזה שמסוגל לסלוח ולשכוח את מעשי הזולת, יותר מאיך שהם מסוגלים בעצמם. אולי היא לא צריכה להבין הכל לפני שהיא סולחת ומעניקה את אהבתה.
הדבר העיקרי שלא ידעתי כילדה היה, שלמרבה המזל קיים מימד של מחילה מעבר ליכולת הסליחה האנושית שלנו. בסופו של דבר, אנחנו לא תלויים במאגר הנדיבות וההבנה הזעום שלנו, כדי לזכות במחילה המוחלטת, שלה כולנו זקוקים, כל הזמן. המילה האחרונה שייכת לבורא שלנו, ואיתו קל יותר. כל שאנחנו צריכים לעשות... הוא לבקש.
* * *
אחותי ענתה:
אני זוכרת את ליז ואני זוכרת אחות גדולה אחת (או שתיים?). יש לי אפילו זיכרון חמקמק של פניה של האמא שלהן. אבל אני לא זוכרת כלום בקשר לזה שליז הייתה אחראית על מותה של אמה. אולי כבר עזבתי אז את הבית?
העובדה שאחותי כמעט ולא זכרה את כל זה, גרמה לי לשאול את עצמי: אולי אני טועה? אולי האירוע ששלט כל כך בראיית העולם הילדותית שלי, היה במידת מה סיפור דמיוני שנבע מחוסר הבנה ילדותי, או מפירוש לא נכון שנתתי לדברים? הזיכרון שלי כל כך ארוך וכל כך קצר גם יחד - כמה פרטים כל כך מלאי חיים, אחרים כל כך מטושטשים - שלא משנה מה שקרה, המציאות נשגבת ממני.
אבל בעצם... האם לא תמיד זה ככה? לאיזו כמות אדירה של מידע היינו זקוקים כדי לקבל גירסה מלאה והוגנת על מעשי האדם, כולל אלה של עצמנו! רק אלוקים מחזיק בידו את הסיפור כולו, ולאחר שאנחנו מתנצלים בפני חברינו, אליו אנחנו צריכים לפנות. כמו שאנחנו אומרים בתפילות הימים הנוראים:
"ותשליך במצולות ים כל חטאתם" - אל מקום שבו הם לא ייזכרו ולא ייחשבו עוד.
"ועל כולם, אלוק סליחות, סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו."
| 
