הנה הגענו שוב ליום בשנה בו מתאבלים על ירושלים.

כשעוצמים את העיניים חזק חזק, וחושבים על המושג המרכזי של היום - "י-ר-ו-ש-ל-י-ם" (ירושלים של פעם), איזו אסוציאציה עולה בראש? שמא חושבים - דבר ראשון - על אבל, צער ודיכאון? אכן, מן הסתם כך הוא, ואך טבעי הוא שנרגיש רגשות הללו כיון שאלו הם הרגשות המלווים אותנו בזכרנו את ציון.

טעות, אַיי איזו טעות! כנגד רושם מוטעה זה באנו לכתוב כאן, כי זה ההיפך מהכל.

לא היתה עיר של שמחה בכל העולם כמו ירושלים בבניינה, בזמן שישראל שרויים על אדמתם והעיר מתפארת בבית המקדש שבה שהוא אכן תפארתו של כל העולם כולו!

כך מכנה דוד המלך את העיר הזו: "יפה נוף, משׂושׂ כל הארץ". משׂושׂ הארץ - לא משום שהיתה יפה, אם כי גם זה נכון. "משׂושׂ כל הארץ", מסביר רש''י שם, משום שאדם הנכנס לשם ולבו כבד עליו מן החטא והריחוק, מקבל שם את כפרתו, ויוצא טהור ונקי ומוכן לדביקות עילאית.

רבותינו ז''ל במדרש סיפרו לנו עוד על תכונת השמחה המיוחדת של ירושלים:

הרי טבעי שיש דברים המעציבים את האדם. בפרט כשהוא יושב ועושה חשבונות, ומגלה כמה חסר בפלוס וכמה נמצא במינוס. וכמו שמצוי בכל הדורות שמידי פעם צריך אדם לחשב את חשבונותיו [אם כי אני חושב שגובה הארנונה של ירושלים-של-היום בהחלט קובע לעצמו איזה סעיף מיוחד שלא כל כך היה קיים אז. לא שאני מתלונן, חלילה. טוב, נחזור לנושא]. חשבונות מביאים לפעמים לידי צער, אין מנוס.

ספק אם יש איזו עיר נוספת בעולם כולו שמתקרבת לקרסוליה של ירושלים בתכונה זו!

אבל הרי ירושלים היא משׂושׂ כל הארץ, ואסור להיות שרוי בה בעצבות?! לכן תקנו לכך עצה: מקום מיוחד לחשבונות עשו שהוא נמצא מחוץ לירושלים, כדי שלא יבוא דבר המעיב אפילו בעננה קטנה של שמחה על מצב הרוח השרוי בעיר זו!

וכך אמרו במדרש רבה (סוף פרשת פקודי):

"א"ר יוחנן כיפה של חשבונות היתה חוץ לירושלים וכל מי שמבקש לחשב הולך לשם, למה? שלא יחשב בירושלים ויצר [יצטער], לפי שנקראת משׂושׂ כל הארץ!".

אכן תופעה מיוחדת, שספק אם יש איזו עיר נוספת בעולם כולו שמתקרבת לקרסוליה של ירושלים בתכונה זו!

אז למה כיום יש צער ובכי? לא למרות שירושלים היא עיר של שמחה, אלא בגלל זאת. מפני שהנפש מלאה ערגה לאותה אווירה ייחודית, ומתוך הכרה שאין שמחה בעולם שלנו שמשתווה לעולם המופלא שהיה שם, ושאיננו עוד.

הצער שלנו הוא הצער של פרידה מ"משׂושׂ כל הארץ", וצער של געגועים לשוב לאותה אוירה נפלאה שעוד תבוא ותגיע ותיראה. זה - ורק זה - מסמל בעינינו את ירושלים.

אז הפעם כבר נדע. כשסוגרים את העיניים חזק חזק, מצטיירת דמות של עיר שהיא כה נעלית; עיר שהיא מקשה אחת של שמחה מוחשית; עיר שמוגדרת על-ידי הנביא כ"שמחת עולם", ואף לעתיד בבנין ירושלים נזכה לאותה תחושה ש"שמחת עולם על ראשם".

אין ספק בדבר, שמעתה הזכרת העיר "י-ר-ו-ש-ל-י-ם" תביא אך מחשבות של שמחה בראש. ואכן מתאבלים אנו על שנווה זה של שמחה נחרב ואיננו.

וכבר הבטיחו לנו חז''ל, שכל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה.

יזכנו ה' להתאבל כראוי, ובסוף גם נשמח ונרקוד כראוי, כי אין שמחה כשמחתה של ירושלים!