אני זוכרת את עצמי יושבת מול הגננת זהבה, מקשיבה מרותקת לעלילותיו של בר כוכבא, האיש שהצליח לנצח אריה ויחד עם חייליו האוחזים בקשת, להילחם בגויים הרשעים. הלוחמים הגיבורים היו מדליקים מדורות בלילה, בראשי ההרים ומאותתים זה לזה. איכשהו השתרבב לסיפור גם רבי עקיבא (ולצערי אני לא זוכרת מה היה תפקידו בעלילה) בשירו הסוציאליסטי: "אמר רבי עקיבא: ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה - שלי שלך, שלך שלי*"...

עברו וחלפו השנים, אך לא נעים להודות - גם כבוגרת תיכון האוחזת בתעודת בגרות, לא ידעתי לספר הרבה יותר על ל"ג בעומר. התוספת העיקרית להגדרת אותו יום, הגיעה אלי דווקא משומר בניין מוסלמי, ששאל אותנו בפליאה: "אני לא מבין איזה מין חג יש ליהודים - גונבים ושורפים!"

אז בואו ננסה לעשות קצת סדר בעניינים.

ספירת העומר

בתורה כתוב (ויקרא כ"ג,ט"ו): "וספרתם לכם ממחרת השבת [החג]...שבע שבתות [שבועות] תמימות..." מיד לאחר החג הראשון של פסח, מתחילה תקופה בת 49 יום, בה סופרים כל יום וכל שבוע. ימי הספירה מתחילים ביום השני של חג הפסח, שבו הוקרב קרבן 'העומר' (קרבן שעורים - שלאחריו מותרת אכילת התבואה החדשה בעולם כולו, להוציא בית המקדש עצמו). על שם קרבן זה נקראת הספירה כולה "ספירת העומר". ימי הספירה מסתיימים בחג השבועות (היום ה-50) עם הבאת קרבן 'שתי הלחם' (מנחה מחיטה חדשה, שלאחריה מותר שימוש בתבואה חדשה גם במקדש).

מה הקשר בין רבי עקיבא לספירת העומר?

ימי ספירת העומר, הם ימים של דין. התנהגותנו בימים אלה קובעת את גורלה של התבואה בשנה הבאה. הקב"ה חפץ לראות את עם ישראל חי באחדות ובאהבה, אולם, כאשר הוא רואה שהשפע גורם לנו לשעמום, שממנו צומחות מחלוקות ומריבות, הוא פשוט מונע מאיתנו ברכה זו - על מנת שנתעסק בפרנסה ולא במדנים ובמחלוקת.

אך לצערנו, הגזרות שמקרבות אותנו זה לזה, לא תמיד נשארות בגדר "קשיים כלכליים" בלבד. כך למשל הושמדו קהילות יהודיות רבות באשכנז בשנת תתנ"ו בימי ספירת העומר (בתקופת מסעי הצלב), כך היה בימי חמילניצקי בפרעות ת"ח ות"ט (שעיקר הזוועות נעשו בימי הספירה) וכך גם בימיו של רבי עקיבא.

כל תלמידיו של רבי עקיבא מתו במגפה בתקופה זו של ספירת העומר.

לרבי עקיבא היו 24,000 תלמידים. כולם היו גדולים בתורה, אולם, כפי שמספר לנו התלמוד, לא נהגו כבוד זה בזה. כל תלמידיו של רבי עקיבא מתו במגפה בתקופה זו של ספירת העומר.

על החשיבות הרבה שבאהבת הבריות ובנתינה לזולת, ניתן ללמוד ממאמרו של רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט,י"ח) - זה כלל גדול בתורה".

כאות אבל לאובדן הגדול של עם ישראל, שנגרם עם מותם של תלמידי חכמים רבים כל כך, נוהגים במנהגי אבלות שונים בימי הספירה: לא מסתפרים ומתגלחים, לא נושאים אישה, ממעטים בשמחה ונוהגים שלא לשמוע מוסיקה או ללבוש בגד חדש.

"היום שלושה ושלושים יום לעומר, שהם ארבעה שבועות וחמישה ימים" (מתוך נוסח ספירת העומר).

ביום זה (י"ח באייר) פסקה המגיפה, שכילתה בתלמידיו של רבי עקיבא והחל מיום ל"ד בעומר, בני עדות המזרח נוהגים לחדול מכל מנהגי האבלות. אך יש שנוהגים לחדול מדיני האבלות, רק ביום ל"ג בעומר עצמו ואחר כך להמשיך בהם עד לערב שבועות.

מאוחר יותר העמיד רבי עקיבא 5 תלמידים נוספים, שהצליחו, על אף הגזרות הרומיות, לשמור על רצף העברת התורה לדורות הבאים. אחד מתלמידיו אלה היה רבי שמעון בר יוחאי.

רבי שמעון בר יוחאי

עד כאן הבנו מהו הקשר של רבי עקיבא לל"ג בעומר ומדוע לא נוהגים בו מנהגי אבלות - אבל מה פשר החגיגות והמדורות?

רבי שמעון בר יוחאי נולד להוריו שרה ויוחאי לאחר שנות עקרות ארוכות. שמו נקרא "שמעון" כי שמע ה' לקול תפילותיה של אמו. אחד מרבותיו של רבי שמעון בר יוחאי היה רבי יהודה בן בבא. התלמוד מספר, שבין גזרות הרומאים הייתה כלולה הגזירה, שלא להסמיך רבנים חדשים. מטרתם בגזרה זו הייתה, לעצור את רצף העברת התורה מדור לדור. רבי יהודה בן בבא הצליח להסמיך חמישה תלמידים (וביניהם רבי שמעון בר יוחאי) במקום נסתר בין ההרים, שבין 'אושא' ל'שפרעם'. הדבר התגלה לרומאים, אשר מיהרו לשלוח חיילים על מנת ללכוד אותם ולהרגם. רבי יהודה בן בבא המריץ את תלמידיו להימלט על נפשם ולהציל את התורה. הוא עצמו, לא יכול היה לברוח עקב גילו המבוגר ולכן נותר במקומו. הרומאים, שהבינו כי אחרו את המועד, כילו בו את זעמם ורצחו אותו באכזריות.

במשך 13 שנים מחייו שהה רבי שמעון עם בנו אלעזר במערה, כשהוא בורח מגזרת המיתה שנגזרה עליו, על ידי הרומאים.

במשך 13 שנים מחייו שהה רבי שמעון עם בנו אלעזר במערה, כשהוא בורח מגזרת המיתה שנגזרה עליו, על ידי הרומאים. (הגזירה נגזרה, בעקבות דברים שהשמיע בגנות השלטון). בשנים אלה עסקו הוא ובנו בלימוד התורה וסודותיה.

ביום ל"ג בעומר, י"ח באייר, בשנת ג' אלפים תתק"כ (בשנת 160 לסה"נ), נפטר רבי שמעון בר יוחאי. טרם פטירתו גילה רבי שמעון לתלמידיו, מסודותיה העמוקים של 'תורת הקבלה'. תלמידיו כתבו את הדברים בספר 'הזוהר' - שמשמש עד היום כספר היסוד ל'תורת הקבלה' היהודית.

על פי רצונו של רבי שמעון בר יוחאי, הפך יום פטירתו, ליום שמחה והודיה, על השפע הרוחני הגדול שזכינו לקבל בו. הדלקת נרות, אבוקות ומדורות, מהווים כעין נרות זיכרון לרבי שמעון וכן באים להזכיר את האור הרוחני המיוחד, שנגה כל אותו יום. (פרטים נוספים על חייו ומותו של ר' שמעון בר יוחאי ניתן למצוא במאמר ל"ג בעומר.)

אמנם גם בחו"ל היו קהילות שנהגו לאסוף שמן ונרות ב"יום ההילולא" ולהדליקם במדורות לזכר רבי שמעון, אולם עיקר מנהג הדלקת הנרות, הוא דווקא בישראל ובמיוחד במירון - שם קבורים רבי שמעון ובנו אלעזר.

בליל ל"ג בעומר נוהגים ללמוד בספר 'הזוהר' ולספר ממעשיו, דברי תורתו והנהגותיו של רבי שמעון בר יוחאי. מסביב למדורות שרים שירים שחוברו על פי תורת 'הסוד' ועוסקים בבר יוחאי.

בחו"ל נהגו לצאת עם התלמידים אל מחוץ לעיר ושם לשחק בחץ וקשת. מנהג זה בא להזכיר, שבימיו של רבי שמעון בר יוחאי לא נראתה קשת בשמים - אות וסימן לכוח התורה שהיה בו והגן על עם ישראל (על פי המסורת היהודית הופעת הקשת מרמזת על פורענות שהייתה צריכה להגיע, אולם היא נמנעת רק בזכות הברית שכרת הקב"ה עם נח - שלא להביא עוד מבול לעולם).

מי היה בר כוכבא?

איש היה בישראל, בר כוכבא שמו.
איש אדיר וגבה קומה, עיני זוהר לו.
הוא היה גיבור.
הוא קרא לדרור.
כל העם אהב אותו,
הוא היה גיבור, גיבור,גיבור!
(משירי הגננת זהבה, לצערי איני יודעת מי חיבר את המלים)

איש היה בישראל, בר כוכבא שמו.

הרומאים החריבו את בית המקדש השני, אך לא הסתפקו בכך והחלו להתנכל לעם היהודי, שישב בירושלים. הם פרסמו גזרות, שהגבילו את שמירת המצוות (כגון איסור על שמירת השבת, טהרת המשפחה ומילת הבנים) וכן אסרו על יהודים לעלות לארץ, או על גיורם של גויים, החפצים להצטרף לעם ישראל.

הרומאים הקפידו לאכוף את חוקיהם והיו מחפשים בדקדקנות, את אותם אנשים ששמרו על המצוות בסתר והרגו בהם.

מתוך כך עלה ופרץ מרד עממי, שתחילתו כללה התחפרות במערות ובנקיקים ופגיעה בגדודי הרומאים. אולם, כאשר עזב 'אדריינוס קיסר' את מצרים הקרובה, פרץ המרד ביתר עוז ובצורה גלויה יותר.

מי שרצה להתקבל לצבאו של 'בר כוכבא' היה צריך להפגין כושר סיבולת ואומץ בלתי רגיל.

באותה תקופה עמד 'בר כוכבא' כמנהיג המרד. הוא אסף סביבו צבא של ארבע מאות אלף גיבורי מלחמה. 200,000 מתוכם היו קטועי אצבע - מי שרצה להתקבל לצבאו של 'בר כוכבא' היה צריך להפגין כושר סיבולת ואומץ בלתי רגיל ולקטוע את אצבעו בשיניו. בר כוכבא שינה את "מבחני הקבלה", לאחר שחכמי הדור נזפו בו, על שהוא הופך את עם ישראל לעם של בעלי מומים, ו-200,000 החיילים הבאים, היו צריכים לעקור עץ ארז תוך רכיבה על סוס, בכדי לזכות ולהסתפח לצבאו.

'בר כוכבא' אכן הצליח במלחמותיו וזכה לשחרר לתקופה קצרה את ירושלים (באותה תקופה אף הוטבעו "מטבעות כוזיביות" שעליהן כתוב "גאולת ישראל" ו"חירות ירושלים").

כל העם אהב אותו...?

רבי עקיבא התרשם מאוד מ'בר כוכבא', עד שהאמין שהוא המשיח, שבא להושיע את עם ישראל ובתקופה מסוימת אף היה הולך עימו ומשמש כנושא כליו וכן קורא עליו את הפסוק "דרך כוכב ביעקב" בשינוי קל "דרך כוכבא ביעקב" (זהו בעצם המקור לכינוי "בר-כוכבא", שהרי שמו האמיתי היה בר כוזיבא, או בר כוסיבא - כפי שמופיע בשרידי תכתובת מאותה תקופה).

הדברים הגיעו לידי כך, ש'בר כוכבא' האמין בעצמו שהוא מלך המשיח. על פי המסורת, המשיח יכול להכיר בטיבם של האנשים "לפי הריח" - מבלי לברר ולבדוק, אך 'בר כוכבא' לא ידע להבדיל בין צדיק לרשע. כשראו זאת החכמים, הבינו, שלא ממנו תצמח הישועה והסירו את תמיכתם בו.

גם רבי עקיבא הבחין על פי מעשיו של 'בר כוכבא', שטעה בו והתרחק ממנו.

'בר כוכבא' ולגיונותיו התיישבו בעיר 'ביתר' - עיר גדולה בסמוך לירושלים, שם הוכתר 'בר כוכבא' ל"מלך ביתר". בתוך זמן קצר הצליחו הרומאים לשוב ולכבוש את כל יהודה ולמסמס את כל "הישגיו" של 'בר כוכבא'. העיר היחידה שלא נכבשה בחזרה, הייתה 'ביתר'.

בר כוכבא גיבור, גיבור, גיבור?

ב'ביתר' התגורר 'אלעזר המודעי'. יהודי צדיק וסגפן, דודו של 'בר כוכבא', אשר בכוח צדקותו ותפילותיו הגן על העיר. המצור הממושך לא השיג את מטרתו והרומאים כמעט שהתייאשו וחזרו למקומם.

מספרת הגמרא (ירושלמי, תענית ד' ה').

בא כותי אחד ואמר לאדריינוס:
"אדוני, אל תלך. כל זמן שהתרנגול הזה [רבי אלעזר המודעי] מתפלש באפר אין אתה כובש אותם. אלא המתן לי ואני אעשה שתכבוש אותה כהיום הזה."

מה עשה אותו כותי? נכנס לעיר דרך פתחי הביבים, מצא את 'אלעזר המודעי' עומד באמצע תפילתו, ניגש אליו ולחש לו משהו באוזן.

עדים, שראו את המעשה רצו במהירות אל 'בר כוכבא' ומסרו לו, שדודו השלים עם אדריינוס ורוצה למסור בידו את העיר.

'בר כוכבא' מיהר להביא אליו את הכותי וחקר אותו:

"מה אמרת ל'אלעזר המודעי'?"

"אם אני אומר לך - יהרוג אותי הקיסר ואם לא אומר - אתה תהרוג אותי. אז עדיף שאמות ולא אגלה את סודותיו של הקיסר."

לאחר ששמע 'בר כוכבא' דברים סתומים אלה, קרא לאלעזר הצדיק, ושאל אותו מה אמר לו אותו הכותי.

"איני יודע מה לחש באזני ולא שמעתי ממנו כלום. בתפילה עמדתי ואינני יודע מה אמר."

כאן עשה 'בר כוכבא'' את הטעות הגדולה ביותר בחייו. לא רק שחשד בדודו הצדיק, אלא ברוב כעסו בעט בו והרגו.

במסכת אבות (א' ד') מובאים דבריו של 'בן זומא': "איזהו גיבור? הכובש את יצרו. ...ומושל ברוחו, מלוכד עיר."

'בר כוכבא', כובש הערים, איש בעל פוטנציאל עצום וכוחות אדירים, נכשל דווקא בנקודה זו של גבורה - שליטה עצמית.

עוד באותו יום נכבשה 'ביתר' וחרבה. רבבות תושביה נרצחו במיתות אכזריות ומשונות וביניהם גם 'בר כוכבא' עצמו.

ואכן, עוד באותו יום נכבשה 'ביתר' וחרבה. רבבות תושביה נרצחו במיתות אכזריות ומשונות וביניהם גם 'בר כוכבא' עצמו.

במשך שנים ארוכות לא הרשו הרומאים לקבור את הרוגי 'ביתר' והביזיון היה רב. בנוסף, ברוב כעסם על מרד 'בר כוכבא', הם הכבידו ביותר את עולם על היהודים בארץ, הרגו בהם והוסיפו גזרות קשות, על מנת לשרש מן היסוד כל זכר ליהדות.

אז מה הקשר בין בר כוכבא לל"ג בעומר?

אכן, הקשר רופף למדי והוא נוצר בעיקר בתקופה האחרונה, עקב הצורך למלא את היום הנחמד הזה בתוכן, שיתאים ל"צבר הישראלי". אולי הקשר מתבסס על התמיכה הזמנית שנתן רבי עקיבא ל'בר כוכבא', בהאמינו שהוא יושיע את ישראל**.

הערות

*המקור לשיר מופיע במסכת אבות (פרק ה' משנה י')
ארבע מידות באדם:
האומר: שלי שלי ושלך שלך - זו מידה בינונית, ויש אמרים זו מידת סדום;
שלי שלך ושלך שלי - עם הארץ;
שלי שלך ושלך שלך - חסיד;
שלי שלי ושלך שלי - רשע.

**בימיו של הנציב הרומי, פונטיוס פילאטוס, בסוף ימי הבית השני, החלה מרידה ביום י"ח באייר. היהודים, שכרעו תחת עול המיסים הכבד, החלו "לקבץ נדבות" עבור הנציב "המסכן" - אולם מרידה זו קדמה בשנים רבות למרד 'בר כוכבא' (שהתקיים לאחר החורבן) ואין ביניהן קשר.

חזרו לאתר הבית של "ספירת העומר"