'דוקטור מצווה' הסתכל על המשרד שלו. הכול היה מסודר ומונח במקומו, מוכן לקראת חג הפסח. הבית היה מבריק מניקיון, כל החמץ נעלם, המצות נאפו, כל הקניות לפסח כבר נעשו וגברת דובדבני הייתה עסוקה במטבח, בבישול ובהקפאה של מעדנים מיוחדים לפסח. כל מה שנותר לעשות, היה לערוך את השולחן, לכבוד ליל הסדר הגדול של כפר-אביב. אך עדיין נשארו חמישה ימים עד לליל הסדר.

לפתע צלצל הטלפון. 'דוקטור מצווה' הרים את השפופרת והאזין. הוא התחיל להנהן בהתרגשות. "זה יהיה די לחוץ," הוא אמר, "אבל אני אבוא!" הוא החזיר את השפופרת למקומה ופנה אל גברת דובדבני.

"את לא תאמיני!" הוא אמר בחיוך גדול, "נחשי מי זה היה? יעקב סַארִי מגִיזָה!"

"גיזה?" שאלה גברת דובדבני, "מה זה, קניון חדש או איזו שכונה קטנה ליד כפר-אביב?"

"לא ולא!" אמר דוקטור מצווה. "גיזה נמצאת במצריים. זהו מקום קטן, ליד העיר קהיר. בגיזה יש שלוש פירמידות מפורסמות. החברים שלי - משפחת סארי - גרים בקרבת מקום. בשבוע שעבר שלחתי אליהם חבילה של מצות יד עגולות שאפיתי, אבל הן נעלמו!"

"מי נעלם? משפחת סארי?!" שאלה גברת דובדבני, והכניסה לתנור עוד מגש מלא בעוגיות לפסח.

"לא! המצות נעלמו יחד עם כלי הפסח היקרים. למשפחת סארי יש קערת סדר כבדה ועתיקה מכסף, גביע כסף יפהפה לקידוש וכוס כסף לאליהו הנביא. כלי הכסף האלה עוברים במשפחה שלהם כבר הרבה דורות. אין לכלים האלה תחליף! במשך השנה הם שומרים אותם בתיבה קטנה, במרתף. הם הכניסו את מצות היד שלי לתוך אותה תיבה, יחד עם ארבעה בקבוקי יין אדום, שאדון סארי הכין בעצמו לכבוד ליל הסדר. אבל עכשיו, התיבה נעלמה והלב שלהם ממש נשבר מרוב צער. יעקב שאל אם יהיה לי זמן להגיע לגיזה ולעזור לו למצוא את האבידה. לדעתי זה בדיוק הזמן המתאים. נשארו לי חמישה ימים עד לפסח!"

"אבל בפסח בני ישראל יצאו ממצריים. זה לא הזמן לחזור לשם! אולי תיסע לגיזה אחרי החג?" שאלה גברת דובדבני בתקווה.

"אבל אז זה יהיה מאוחר מידי! הם צריכים את קערת הסדר וגביעי הכסף לליל הסדר!"

"אבל מה יהיה, אם לא תספיק לחזור לכפר-אביב עד לליל הסדר?!" קראה גברת דובדבני.

"ודאי שאני אספיק," אמר 'דוקטור מצווה'. "הטיסה נמשכת רק כמה שעות. אם אצא לדרך כבר הלילה, אספיק להגיע לשם כבר מחר. כך יישארו לי שלושה ימים להיות בגיזה ועוד יום אחד כדי לחזור. אפילו יישאר לי מספיק זמן לערוך את השולחן בעצמי!"

כמו שאתם בטח מנחשים, 'דוקטור מצווה' היה בגיזה כבר למחרת בבוקר.

הוא הקשיב היטב כל זמן שמר סארי סיפר את סיפורה של התיבה שנעלמה. הסתבר שהיא הייתה מוסתרת מתחת לשק תפוחי אדמה, בפינת המרתף. באותו שבוע הגיע אליהם אדם זר וחיפש עבודה. מר סארי הציע לו לנקות את המרתף. כמה ימים לאחר מכן, הוא ירד כדי לקחת שק תפוחי אדמה וגילה שתיבת הפסח נעלמה!

"הבנתי..." אמר 'דוקטור מצווה'. "אני מתאר לעצמי שגם האיש הזר נעלם... המשטרה לא הצליחה למצוא אותו?"

"הם אפילו לא התחילו לחפש," אמרה גברת סארי כשהיא מקנחת את הדמעות מעיניה. "הם אמרו שאין להם שום רעיון מי הוא היה או לאן הוא הלך ו'במדבר החולות', עקבות הרגליים נעלמות במהירות."

"חולות... אהה...." חזר דוקטור מצווה, והסתכל למטה על הרצפה. "מעניין..."

הוא הסתכל מבעד לחלון החוצה על העיר הקטנה. אולם הדבר היחיד שהצליח לראות היו הפירמידות העתיקות, עומדות איתן באותו מקום אשר בו עמדו תמיד.

"מה בקשר לטיול לפירמידות לפני שאני מתחיל בחקירה?" שאל 'דוקטור מצווה'.

"מה בקשר לטיול לפירמידות לפני שאני מתחיל בחקירה?" שאל 'דוקטור מצווה'.

"עכשיו?" שאלה גברת סארי בהפתעה. "אין מספיק זמן לטיולים. אנחנו רוצים להספיק ולמצוא את התיבה לפני הפסח!"

"יש מספיק זמן ועכשיו זה זמן מתאים לטיולים בדיוק כמו בכל זמן אחר." ענה 'דוקטור מצווה' בחיוך.

מר סארי נראה מאוכזב, אבל הוא היה אדיב מכדי לסרב. "בסדר. אני אבדוק אם אני יכול לארגן נסיעה בג'יפ אל הפירמידות", הוא אמר. אבל דוקטור מצווה העדיף ללכת ברגל.

"ברגל? זה ייקח יותר מידי זמן", אמר מר סארי. "תוכל לחזור לטיול רגלי אחרי החג."

"אם ככה, אולי תוכל למצוא איזה חמור או שור?" שאל 'דוקטור מצווה'. "אני לא יכול לראות הכול מהג'יפ."

מר סארי לא הבין מה בדיוק רוצה 'דוקטור מצווה' לראות, אבל הוא יצא במהירות לעיר וחזר עם זוג גמלים. "זה מה שהצלחתי למצוא. זה מתאים לך? הגמלים מהירים יותר במדבר."

"אהממ..." אמר 'דוקטור מצווה' כשהוא מתבונן בגמלים "אני מקווה שהם לא יותר מידי מהירים והם גם מאוד גבוהים, קשה לראות מגובה כזה."

מר סארי הרגיש מבולבל: "אבל ככל שאתה גבוה יותר, אתה יכול לראות טוב יותר," הוא אמר. "אבל אל תדאג, הגמלים יכרעו על הברכיים ואז אתה תוכל לטפס ולעלות על האוכף. אנחנו נגיע לפירמידות בתוך זמן קצר."

'דוקטור מצווה' לא רצה למהר. הוא הצעיד את הגמל שלו לאט לאט על החולות וכל הזמן נעץ את מבטו בקרקע. כשהם הגיעו לפירמידות, הוא סוף כל סוף הרים את עיניו ואמר, "בוא ניכנס לזאת שבצד שמאל."

"זאת שמימין גדולה יותר," אמר מר סארי. "לשם הולכים כל התיירים."

"זאת שמימין גדולה יותר," אמר מר סארי. "לשם הולכים כל התיירים."

"זו בדיוק הסיבה שבגללה אני רוצה להיכנס דווקא לשמאלית!" התעקש 'דוקטור מצווה'.

מר סארי משך בכתפיו. "בסדר, אבל נראה לי שאתה עומד להיות התייר היחיד שם! אני אחכה עם הגמלים בתחנת ההמתנה ואחזור לקחת אותך כשהסיור יסתיים. רק תקפיד לעקוב אחרי המדריך. הפירמידה מלאה בחדרונים, מנהרות וחללים חשוכים. אתה לא רוצה ללכת לאיבוד!"

"אני לא אאבד," אמר 'דוקטור מצווה'. הוא נפנף למר סארי ולגמלים לשלום וצעד בעקבות המדריך אל תוך הפירמידה. הוא התחיל להתבונן סביב, כשעיניו נעוצות כל הזמן בקרקע. כשהמדריך הרים את הפנס שלו ועצר להסביר מהי משמעות ההירוגליפים שעל הקירות, 'דוקטור מצווה' המשיך לשוטט מסביב לחדרונים ודרכם...

"טוב שלקחתי איתי את הפנס שלי," הוא חשב. הוא פנה אל מעבר לאחת הפינות, ואז פנה שוב, ושוב. עד שנעלם מהעין.

לאחר חצי שעה חזר מר סארי עם הגמלים. המדריך ישב בחוץ, כשהוא מעשן נרגילה, אבל 'דוקטור מצווה' לא נראה בשום מקום.

"לחבר שלך לא הייתה סבלנות," אמר המדריך. "הוא עזב באמצע הסיור. רגע אחד הוא היה ליידי, וברגעכ השני הוא נעלם. הוא אפילו לא חיכה לך, כנראה הוא חזר הביתה."

"לא יכול להיות שהוא חזר הביתה," קרא מר סארי, "הגמלים נמצאים איתי!"

"בכל אופן, הוא לא נמצא כאן, והוא גם לא בפנים. אני תמיד מקפיד לבדוק היטב לפני שאני יוצא. חיכיתי לו שיחזור, אבל עכשיו הגיע הזמן לנעול את הפירמידה.

הוא דחף את דלת האבן הכבדה למקומה ונעל את סורגי המתכת, כשמר סארי האומלל עומד לידו ופוכר את אצבעותיו.

לפתע נשמעו חבטות וקול עמום של קריאה מעבר לדלת העבה.

"אתם שם בחוץ! זה 'דוקטור מצווה' פה בפנים! מישהו שומע אותי? מי סגר את הדלת? אני לא יכול לראות כלום!"

המדריך המופתע מיהר לפתוח את הסורגים, ולאחריהם את דלת האבן הכבדה.

המדריך המופתע מיהר לפתוח את הסורגים, ולאחריהם את דלת האבן הכבדה. מאחוריה עמד 'דוקטור מצווה', קצת עייף, ביד אחת הוא גרר תיבה קטנה ובידו השנייה אחז בפנס כבוי.

"וואו, כבר פחדתי שכולכם הלכתם והשארתם אותי כאן לבד. לא היה איכפת לי לבלות את הלילה בפנים, אבל הבטריות בפנס נגמרו ובתוך הפירמידה יש מין כזה חושך סמיך. הוא מזכיר לי את ימי האפלה שהיו במצריים בעשר המכות. הנה התיבה שלך, מר סארי, בדיוק במקום שבו חשבתי שהיא תהיה. כלי הכסף נמצאים בפנים. קצת מלוכלכים בחול, אבל שלמים."

'דוקטור מצווה' ניער את החול מעל המגבעת האפורה שלו.

"אתה בסדר? איך מצאת אותה?!" מר סארי לא ידע מה לשאול קודם.

"אהם...אהם..." אמר המדריך. "מבקרים לא אמורים להסתובב לבדם בתוך הפירמידה. ואם מצאת איזשהו אוצר בפנים, הוא שייך למחלקת העתיקות המצרית."

"לא, זה לא!" אמר 'דוקטור מצווה' בקול נחרץ. "אחד מהמדריכים שלך גנב את התיבה מהמרתף של משפחת סארי, והיא שייכת למר סארי! אני מתכוון לדווח על כך למשטרת גיזה מייד!"

הם קשרו את התיבה על אחד הגמלים, עלו על הגמל השני ויצאו לדרך.

"קדימה! במהירות גבוהה" קרא 'דוקטור מצווה'. "לא צריך לזחול יותר כמו צבים. הגמלים האלה באמת יודעים לדהור, נכון?"

"אם אתה כל כך ממהר עכשיו, למה התקדמת כל כך לאט מקודם? איך ידעת שהתיבה נמצאת שם? איך מצאת אותה? איך מצאת את הדרך שלך בחזרה?" שאל מר סארי בין הדהרות. הוא עצר לנשום, "ואיך אתה יודע שהגנב היה מדריך בפירמידות?"

"לא רע!" צחק 'דוקטור מצווה'. "בליל הסדר שואלים רק ארבע קושיות ואתה כבר שאלת אותי חמש!"

"אני אתחיל מההתחלה. חשבתי שהמחבוא ההגיוני ביותר עבור התיבה יהיה באזור הקרוב, במקום שבו אנשים אינם מסתובבים בדרך כלל. איזשהו מקום כמו הפירמידה הקטנה. בכל הדרך עד לפירמידות הסתכלתי על האדמה. אם שמת לב, היו פירורי מצה על המדרגות שמחוץ לבית שלך. גם המצות וגם בקבוקי היין נשברו ככל הנראה, בזמן שהגנב גרר אותם מהמרתף ותחתית התיבה נסדקה. הייתי עלול לפספס את הפירורים - הם באותו צבע כמו החול - אבל למזלנו, היין צבע אותם באדום כהה. התיבה שלך טפטפה יין ופירורי מצה לאורך כל הדרך עד לתוך הפירמידה!

מצאתי את הדרך שלי החוצה, בדיוק כפי שמצאתי את הדרך פנימה. עקבתי אחר שביל פירורי המצה!

השאר היה פשוט. מצאתי את הדרך שלי החוצה, בדיוק כפי שמצאתי את הדרך פנימה. עקבתי אחר שביל פירורי המצה! מזל שהפנס שלי החזיק מעמד עד שהגעתי לכניסה. ועוד יותר טוב שעדיין חיכית לי! גברת דובדבני תמיד אומרת לי לקחת בטריות נוספות למקרה חירום, אבל מרוב שמיהרתי להגיע לכאן, שכחתי."

"רק שאלה אחת נשארה," אמר מר סארי. "למה אתה כל כך בטוח שהגנב הוא מדריך סיורים בפירמידה?"

"זה ברור מאליו," אמר 'דוקטור מצווה'. "באיזו דרך אחרת הוא היה יכול לפתוח את דלת הפירמידה ולהסתיר את התיבה בתוכה? הגמלים האלה יכולים לרוץ מהר יותר? אל הפירמידות התקדמתי לאט כדי לעקוב אחרי שביל הפירורים, אבל עכשיו, כשתעלומה נפתרה, אני ממהר לחזור לסדר שבכפר-אביב - הכי מוקדם שאפשר!"

גברת סארי חכתה להם בחוץ. "מצאתם אותה!" היא קראה בהתרגשות. היא פתחה את התיבה והוציאה את כלי הכסף היקרים. "איך נוכל אי פעם להודות לך?"

"ידעתי ש'דוקטור מצווה' יעזור לנו," אמר מר סארי. "רק הוא יכול היה להספיק ולמצוא את כלי הסדר הגנובים בזמן לפני הפסח. אני אאפה מצות חדשות מחר בבוקר. מובן שהמצות שלי לא יהיו כל כך טעימות כמו אלה של 'דוקטור מצווה', אבל אני אשתדל ככל יכולתי."

"אין צורך, מר סארי, כששמעתי שהמצות שלי היו בתוך התיבה הגנובה, החלטתי להביא עוד כמה איתי - בדיוק כמו אותן מצות אפיית יד עגולות ששלחתי לך קודם," אמר 'דוקטור מצווה'.

"אם כך, אתה תחזור לכפר-אביב עם ארבעה בקבוקים מהיין האדום שסחטתי במו ידי לכבוד פסח," אמר מר סארי המאושר.

"וקערה מהחרוסת שקצצתי במו ידי - פירות ואגוזים שנראים כמו הטיט שבני ישראל נאלצו להכין כשהיו עבדים," הוסיפה גברת סארי. "אבל אל תדאגו - החרוסת שלי יותר טעימה מהטיט של פרעה!"

למחרת 'דוקטור מצווה' כבר היה בכפר-אביב, כשהוא מספר לגברת דובדבני על הרפתקאות הפירמידה שלו.

"פירמידות? רכיבה על גמלים? גנבים? חדרים נסתרים? איזה בלגן! אני מקווה שלא הבאת איתך איזו מחלה מסתורית מהפירמידה המעופשת הזאת!" היא אמרה.

'דוקטור מצווה' חייך. "לא נראה לי, אבל אני כן מצאתי משהו מעניין."

"כן?" היא שאלה בחשדנות, "מה מצאת?"

'דוקטור מצווה' החזיק בידו משהו קטן, כהה, מאובק ויבש.

"ריבונו של עולם!" אמרה הגברת דובדבני כשהיא מתרחקת, "מה זה?"

"מי יודע, אולי זהו שריד קדמון ממכת הצפרדעים שמלאה את מצריים?"

"צפרדע. אבל אל תדאגי. היא מתה לחלוטין. מצאתי אותה בתוך הפירמידה. היא נראית בדיוק כמו שצפרדע מצרית חנוטה ומיובשת מלפני 3,000 שנה אמורה להיראות - את לא חושבת? מי יודע, אולי זהו שריד קדמון ממכת הצפרדעים שמלאה את מצריים?"

גברת דובדבני נרעדה. "בבקשה דוקטור מצווה," היא התחננה, שים אותה יחד עם שאר הממצאים, בתוך צנצנת סגורה היטב במשרד שלך ושטוף את הידיים בסבון ובהרבה מים חמים לפני שאתה מתחיל לערוך את שולחן הסדר!"

'דוקטור מצווה' צחק. "מבטיח," הוא אמר. "אבל נסעתי למצריים בדיוק בזמן המתאים ביותר, נכון? נסעתי בדיוק בזמן כדי לצאת ממצריים בזמן - לכבוד חג הפסח שבו יצאו בני ישראל ממצריים לפני שלושת אלפים שנה!"

מאמר 5 מתוך 10 בסדרת משפחה << למאמר הקודם 'מה את עשית בכלל?!' למאמר הבא >> דפי צביעה – מכות מצרים