למה עושה היהדות עניין כזה גדול מיציאת מצרים? בפסח זה מובן מאליו. אבל בכל שבת ובכל חג, באמצע הקידוש, בלי קשר לשום דבר, צץ פתאום עניין יציאת מצרים. בכל יום, כשאנו קוראים קריאת שמע, אנו נזכרים ביציאת מצרים. זכר יציאת מצרים מוזכר אפילו בין תרי"ג המצוות!

לא חסרים אירועים גדולים בהיסטוריה היהודית: עקידת יצחק, מתן תורה, הכניסה לארץ המובטחת. מדוע דווקא יציאת מצרים זוכה לדירוג יוקרתי כל כך?

הדרך בה תופסת היהדות את מציאות האלוקים, מושתתת על שני יסודות:

1. אלוקים ברא את העולם.

2. אלוקים מתערב בענייניהם של בני האדם.

שתי מצוות עיקריות מעידות על היסודות הללו:

1. שמירת השבת מעידה על היסוד הראשון.

2. יציאת מצרים על השני.

תפיסת האלוקים כבורא, הייתה מקובלת בעולם המערבי, מאז שהיהודים העלו אותה לתודעה ועד לעלייתו של דרווין. "תורת האבולוציה" שלו קראה תגר על תפיסה זו, אך גם ההנחה השניה עוררה שאלה קשה: אם האלוקים אכן מתערב במעשיהם של בני האדם, מדוע יש כל כך הרבה סבל בעולם?

בעיה קשה זו גרמה לפילוסופים לפתח תיאוריות ששייכו לאלוקים את בריאת העולם, אבל פטרו אותו מכל ההשלכות לכך.

בעיה קשה זו גרמה לפילוסופים לפתח תיאוריות ששייכו לאלוקים את בריאת העולם, אבל פטרו אותו מכל ההשלכות לכך. זוהי תיאוריית "השעןן": ממש כפי שהשען בונה את השעון ומפעיל את המנגנון שלו ובכך תמה ונשלמה עבודתו, כך גם האלוקים - קבע את חוקי הטבע ולאחר מכן, אנחנו "אומרים לו יפה שלום". שירותיו אינם נדרשים יותר.

במלים אחרות, חוקי הטבע שקבע האלוקים, פועלים באופן עצמאי, ללא התערבותו והנם שרירותיים למדי, כשהם גורמים למשל, לילדים לחלות במחלות סופניות. האלוקים אינו יכול להתערב בכך. הוא הפקיד את "מפתחות המכונית" בידיו של הטבע וזה יכול לנהוג בצורה פרועה, ככל שיעלה בדעתו. אלוקים הוא רק 'הנוסע', לא 'הנהג'.

אחת המסקנות מתיאוריה זו היא, שהאלוקים לא יודע ולא איכפת לו מה קורה בחיי האנשים. זאת משום שלו ידע, או לו היה איכפת לו, כולם היו בוודאי בריאים, עשירים וחכמים.

תפיסה זו מנוגדת לחלוטין לתפיסה היהודית שטוענת, כי אין דבר המתרחש ביקום כולו - אף אלקטרון לא מקיף את גרעין האטום, אף תא לא מתפצל, אף כוכב לא נופל - מבלי שהרצון האלוקי יתבטא בכל שניה ושניה. הברכה שאנו אומרים לפני שתיית כוס מים מבטאת זאת היטב: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו". קרי: אילו לא היה האלוקים רוצה שכוס זו תהיה מלאה ב- H2O, היא לא הייתה מתקיימת.

זוהי המשמעות האמיתית של היות האלוקים 'אחד', שהיהדות חוזרת עליה באובססיביות: אין כוחות שקיימים בלעדיו באופן עצמאי, נקודה. לא זו בלבד שה' בנה את השעון, ברצונו ממשיך השעון לתקתק, האנרגיה שלו מפעילה את האטומים והמולקולות של השעון, והוא זה שמחליט מי יחזיק בו ולמשך כמה זמן.

יציאת מצרים - קורס מבוא ליהדות

כאן נכנסת 'יציאת מצרים' לתמונה. בני ישראל היו משועבדים לממלכה החזקה מכול עלי אדמות. כפי שמספר המדרש, אף עבד לא ברח ממצרים, שהיתה מוקפת מדבריות מטילי אימה וחומות מבוצרות. לפי חוקי הטבע, לא היה לבני ישראל סיכוי לברוח.

מטרתה של יציאת מצרים היתה להראות ליהודים, אחת ולתמיד, שהאלוקים הוא זה שמנהל את 'ההצגה', מהפרט הקטן ביותר ועד לחזיון העצום ביותר. הוא שדואג לכל פרט ומעורב בחייהם של כל האנשים. "כה אמר ה': 'בזאת תדע כי אני ה''" (שמות ז', 17).

כל מרכיב ביציאת מצרים נועד להמחיש לנו דרך נוספת, במעורבותו של האלוקים בעולם. כך הייתה מטרתה של מכת הכינים, היצורים הקטנים ביותר הנראים לעין אנושית בלתי מזוינת, להראות איך מגיעה השגחתו של האלוקים עד ליחידות הקיום הקטנות ביותר. ובדומה לכך, מכת הצפרדעים, בה קפצו דו-חיים חובבי מים אלה לתנוריהם הבוערים של המצרים הוכיחה, שרצון האלוקים ולא אינסטינקט שרירותי, שולט בעולם החי.

זוהי הסיבה שיציאת מצרים מוזכרת לעתים קרובות כל כך ושעלינו לזכור אותה תמיד. יציאת מצרים ממחישה את אהבתו של האלוקים לבני האדם ואת דרכו להתערב בגורלם, למען גאולתם האישית והכללית.

רק במערכת יחסים לא בוגרת, דורשת האישה מבעלה להוכיח את אהבתו והיזקקותו לה שוב ושוב.

רק במערכת יחסים לא בוגרת, דורשת האישה מבעלה להוכיח את אהבתו והיזקקותו לה שוב ושוב. אם בכל פעם שמקרה ביש מזל היה קורה ליהודי הוא היה מפקפק באהבת האלוקים ובקרבתו, היה זה סימן בדוק לכך שיציאת מצרם נשכחה מלב.

למרות הכול, בעיית הסבל עדיין נותרת על כנה. אלפי שנים אנו מתחבטים בבעיה זו, כפי שיעיד על כך ספר איוב.

התשובה היהודית לבעיה קשה זו מצויה בשולחן הסדר.

בחג זה, בו אנו שמחים בגאולתנו, אנו מוקפים בסמלים של סבל: המרור ומי המלח שמזכירים לנו את הדמעות. החרוסת הדומה לטיט, שעל הכנתו עמלנו קשות. אך סמלי הגאולה וסמלי הסבל ארוגים זה בזה: החרוסת, המייצגת את השעבוד - מתוקה. הכרפס, שמייצג את החיים החדשים, נטבל במי מלח ואת המרור כורכים בחרוסת לפני האכילה.

זהו השיעור העמוק, שמלמדים חמשת החכמים המסובין לסדר בבני ברק. רבי אלעזר אומר, שמעולם לא הבין מדוע הסדר צריך להיערך בלילה, עד שחכם אחר הסביר לו שרק הסכום הכולל של יום ולילה, אושר וסבל, יכול להביא לגאולה.

יציאת מצרים היתה קורס המבוא שלנו: "האלוקים - מיהו ומהן דרכי פעולתו", שהועבר לנו באהבה גדולה ובדאגה לרווחתנו האמיתית. משתתפי הסדר חווים על בשרם ממש את האמת: הסבל הוא חלק בלתי נפרד מהגאולה, האישית והלאומית כאחד.

מאמר בנושא קרוב: ניסים - הגורם האלוקי.

מאמר 6 מתוך 28 בסדרת רוחניות << למאמר הקודם שלח את עמי – לאיפה?! למאמר הבא >> ארבעה בנים – ארבע קושיות