|
כל שנה אותו סיפור. כן להזמין אותם - לא להזמין אותם.
בשנה שעברה היה קשה מאוד איתם. דודה בלה לא הפסיקה לקטר על האוכל, הבן שלה שמוליק הפריע בלי הפסקה ורצה כל הזמן להגיע כבר לאוכל. בעלה שמשון רצה לדלג על קטעים בהגדה, והיה ציני להחריד.
השנה שוב עשינו חושבים - האם להזמין את דודה בלה לסדר?
בדרך כלל אנחנו משפחה מזמינה. לא חשוב לנו מאין האורחים שלנו באים אבל חשוב לנו להיות מזמינים. לא בשביל שיגידו עלינו שאנחנו מכניסי אורחים אלא כדי לשמח את האורחים שלנו באמת. אנחנו מתכוננים ממש ברצינות לסדר. קונים בשר משובח, יין טוב משנת בציר מיוחדת על מנת לשמח את האורחים שלנו.
***
הראש של אמא שלי כבר לא כל כך מתפקד... אבל היא בדרך כלל חשה בליבה את הפסח מתקרב. משהו מתעורר אצלה ממקומה הסנילי, והיא מנסה לדובב בשפתיה החלושות משפטים כמו "למה שלא תחגגו אצלי את ליל הסדר?".
בבית האבות שבו היא מתגוררת אין תחושת חג בכלל. המטפלות מסתובבות חתומות פנים וכמעט לא שמות לב להערות שהזקנות האלה מעירות. ידן קצרה מלהושיע והן רגילות במלמולים מעין אלה.
אני נישארת דומעת ומנסה להרגיע אותה. מישהי שראתה אותי מנסה להרגיע אותה לחשה לי שאולי לא אנסה להרגיע אותה. אולי פשוט אומר לה שאני מסכימה. זה ייתן לה תחושת ניצחון רגעי עד להתקף השכחה הבא שלה.
זה ניראה לי מוזר ,לרמות כך את אמא שלי. להגיד לה שאנחנו באים לחגוג איתה את הסדר ובעצם לדעת שזה לא יקרה לעולם יותר. תחושת מחנק נעצרה בגרוני. משהו איים לצאת החוצה ולהתפרץ. לצעוק בכל הכח, אמא יקרה, כמה שאני מתגעגעת לליל הסדר שלך. הדגים המיוחדים, צלחת הכסף של סבתא, המרק המיוחד שלך.
השתתקתי.
לא יכולת להבטיח לאמא שאחגוג אצלה את הסדר. גם במחיר חוסר הביטחון שאולי יציף לאמא שלי את הנשמה המיוסרת שלה.
הבטחתי לאמא שלפני הסדר נבוא לערוך אצלה סדר חליפי נשיר אולי מעט שירי פסח, אביא לה איזה מטעם חסר קלוריות ונטול סוכר ומלח, אולי גם מיץ סחוט טבעי לשמן את עצמותיה הדוויות, ובעיקר אנסה להביא לה שמחת חג רגעית. זכר לאותן שנים ארוכות בהן טרחה היא עבורנו. הכשירה את מטבחה מדי שנה, למרות הנהוני חוסר ההסכמה של אבא שלי. הכינה מאכלים נטולי חמץ, ועתירי טעם.
חתכה איטריות בית ישרות צורה וספוגות אהבה. חילקה לנו אגוזים לפני הישיבה בשולחן הסדר.
ובעיקר היתה שם בשבילנו בכל תקופת האביב.
אמא הצליחה להגשים את הנבואה הקיומית שלא ידח ממנו נידח. ממעמקי התופת הגרמנית, שיפלות המין האנושי שביקשה להכרית ולהשמיד כל יהודי באשר הוא, קמה אמא שלי ובנתה בית יהודי. החדירה בנו ערכי יסוד חשובים טיפחה בנו זקיפות קומה ונתנה לנו צידה לדרך.
בפסח הרגשנו בני חורין אמיתיים.
כשאמא היתה רואה אותנו ישובים מסביב שולחנה זויות עיניה ניקוו בדמעות שמחה. צלחה לה דרכה. והיום אני ניצבת מולה מבטיחה לה שאבוא לחגוג עימה.
ילדי, נכדיה יביטו בה בעיניים כלות, יזכרו בסבתא חנה העולצת. ריח תבשילי פסח יעלו גם באפם, ללא ספק, וביחד נחגוג לסבתא חג פסח שמח.
אם תהיה מספיק צלולה תנשקנו בחיבה, ואם תילקח ממנה צלילות רגעית זו, אשרינו שראתה אותנו בעיניה. כל השאר כבר ממש לא חשוב.
***
הפלאפון שלי מצרצר .דודה בלה על הקו. אחות של אמא שלי.
"כן דודה בלה", אני מאנפפת קלות. "בטח שאתם מוזמנים".
"לא צריך להביא כלום דודה", אני עונה בסבלנות. "תבואו כולכם לליל הסדר".
אולי אוכל להעניק לכם משהו מאוירת החג של אמא שלי אני חושבת לעצמי. להמשיך את המסורת ארוכת הדורות. ודודה בלה כאילו שמעה את מחשבותי... "אפשר להביא גם את שכנה שלי צילי? היא בודדה אין לה משפחה".
"בודאי", אני עונה.
"בודאי שאפשר".
| 
