לפני 19 שנים, נפטר אבי בן ה-64, באופן פתאומי למדי, ממש לפני הימים הנוראים. אין צורך להסביר שהיה לי קשה להתרכז כראוי בתפילות החגים. כשהגיע חג שמחת תורה, הרגשתי שאינני מסוגל להצטרף ליתר האנשים בבית הכנסת, שרקדו עם ספרי התורה. עמדתי שם בפינה, מדוכדך וכאוב, ופתאום נזכרתי בסיפור המדהים הבא:

אחת הדמויות ההרואיות שהתגלו בשואה הייתה זו של הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מקלויזנבורג, רומניה. לפני, אחרי ואפילו במשך ההתנסויות המזוויעות ביותר שהוא עבר תחת ידיהם של הנאצים, הרבי מקלויזנבורג נערץ על הכל בשל גאונותו הרבה, מסירותו חסרת הפניות לרווחת האומללים ביותר, דבקותו היהודית ומנהיגותו האמיצה.

הדבר לא נעלם מעיני הגרמנים, והם נתנו לרבי "יחס מיוחד", שכלל אלימות יתרה ואכזריות מוגברת.

הודות לשם שיצא לו כרב גדול לפני המלחמה, אנשים היו נמשכים אליו ומבקשים את עצתו והכוונתו אפילו בתוך המחנות. הדבר לא נעלם מעיני הגרמנים, והם נתנו לרבי "יחס מיוחד", שכלל אלימות יתרה ואכזריות מוגברת. הרבי סיכן את בריאותו היקרה בכך שלא אכל מזון לא כשר או כזה שאולי הכינו אותו יחד עם מזון לא כשר, ודרך קבע היה משתמש במנת המים הזעומה שלו כדי ליטול את ידיו לפני אכילת לחם. כל זאת, כאשר בד בבד הוא מעודד את כל האחרים לשמור על חייהם באכילת כל דבר שעליו הם יכולים להניח את ידיהם-הלא-נטולות, כשר או לא כשר. מעריציו ובני עדתו השתדלו להגן על הרבי וסיכנו את חייהם כדי לסייע לו בכל דרך שיכלו. הם היו מוצאים לעתים קרובות דרכים שיאפשרו לו לשמור את השבת ואת החגים האחרים, כשהם לוקחים על עצמם את מכסת העבודה שלו בנוסף על זו שלהם.

פעם התאפשר לרבי להימנע מעבודה בשני ימי החג האחרונים של סוכות (בחו"ל יש יום טוב שני של גלויות), הודות לתוכניותיהם המתוחכמות של שכניו לדרגש. אבל איכשהו הגיעה לגרמנים ידיעה על התחבולה, והם אילצו את חסידיו לעמוד ולהתבונן כיצד הם מכים אותו בצורה כל כך אלימה, עד שאף אחד לא האמין שהרבי יעמוד בהשתוללות האכזרית וייצא ממנה חי. הנאצים לא הרשו לאף אחד לבוא לעזרתו של הרב הלברשטאם, אפילו אחרי ש'גמרו איתו'. הם הצעידו את כולם לעבודה, מותירים את הרבי עם ירך שבורה על רצפת הצריף.

כשהגיע הלילה, חזרו האסירים היהודיים לצריפים בכבדות ובחשש, בהנחה שהם עומדים להתאבל על מותו של הרב שלהם. במקום זה, הם גילו שהאדמו"ר הצליח, באופן נסי ממש, לגרור את עצמו אל העמוד, להיאחז בציפורניו ולהתרומם כמעט לעמידה. הם מצאו אותו מתנודד קדימה ואחורה כששפתיו לוחשות בצרידות. "רבי, מה אתה עושה?!" שאלו אוהביו. "תן לנו להביאך לדרגש, כדי שתוכל לנוח!"

הרב ביטל את דבריהם בתנועת יד. "בניי, היום שמחת תורה," הוא מלמל. "בואו, תרקדו אתי."

התקדמתי לאטי אל תוך מעגל הגברים שאימצו את התורה אל ליבותיהם, ובאותו ליל שמחת תורה, חגתי שוב ושוב במעגלים, כאשר בדמיוני אני מחולל עם הרבי.