|
האם הייתם פעם במצב שבו הייתם שמחים להשתמש בנס או שניים? תארו לעצמכם שתפסו אתכם על 120 במקום שבו המהירות המקסימלית היא 60 קמ"ש. בעוד שהשוטר צועד לאיטו לעברכם, הוא לוקה באמנזיה פתאומית. אתם פותחים את החלון ושואלים בקול התמים ביותר שלכם: "שלום אדון שוטר. קרה משהו?"
הוא עונה: "אהממ... נראה לי שלא. אולי רציתי פשוט לאחל לכם נסיעה טובה". גדול, אה? או, נניח שאתם מקבלים הודעה מחברת האשראי שהיא מוחקת לכם את חוב של 50,000 ₪, כחלק מקידום המכירות שלה.
אני שומע אתכם אומרים: כן, בוודאי! היה נחמד איזה נס או שניים מדי פעם, אבל - תהיה מציאותי - היום כבר אין ניסים, נכון?
העניין של חנוכה הוא ניסים ואנשים שזכו בהם. למה הניסיון שלנו עם ניסים הוא רק במימד ההיסטורי? למה לא רואים בעיתון דיווח על הנס האחרון?
התשובה הקצרה היא שרק לצדיקים מיוחדים יש זכות שיתרחשו עבורם ניסים (נו טוב, אין לנו סיכוי לשחק בליגה הזאת). אמנם, הגיבורים הראשיים של סיפור החנוכה היו כמובן אנשים גדולים וצדיקים, אבל היו עוד גדולים וצדיקים שחיו באותו הזמן, והם לא זכו בניסים.
אפשר אפילו לטעון שלאורך ההיסטוריה היו אנשים ב"ליגת הניסים" שלא זכו לעזרה ניסית שמימית ישירה. אז אולי אם מצפים לנס "גדול", כדאי שבקורות החיים שלנו יופיע עוד משהו חוץ מ"גדול וצדיק".
תדירות ההתרחשויות
הרב חיים פרידלנדר מציע תובנה מעניינת לגבי זכאות לניסים בספרו החשוב שפתי חיים. הוא פותח בדיון על התנא הנודע רבי חנינא בן דוסא, אדם המתואר פעמים רבות בגמרא כמחולל ניסים.
באחת האפיזודות האלה, התלמוד מספר על רבי חנינא שמצא את בתו עצובה בליל שבת לאחר שהדליקה את הנרות (ששימשו לתאורה). היא הסבירה שכאשר מילאה את הנרות היא השתמשה בטעות בכד החומץ במקום בזה של השמן. רבי חנינא הגיב: 'אל תדאגי, מי שאמר לשמן שידלק, יאמר לחומץ וידלק'. הסיפור מסתיים בהבהרה שאותם נרות חומץ אכן בערו כל השבת.  | | במחשבה היהודית קיים הכלל - "אין לסמוך על הנס" | | |
סיפור יפה מכמה בחינות. חומץ בוער כמו שמן - נס גלוי! אבל יש שאלה חשובה שדורשת תשובה. במחשבה היהודית קיים הכלל של "אין לסמוך על הנס". כפי שמסביר התלמוד, אסור לאדם להעמיד את עצמו במצב מסוכן (קפיצת באנג'י, למשל, או אולי ניסיונות תמרון בנתיבי איילון) ולהגיד: "אני לא דואג, ה' יעשה לי נס ויציל אותי".
למה לא? כי אולי האלוקים לא ימהר לעזרתך! ואפילו אם אתה זכאי להתערבות אלוקית, עדיין יהיה עליך לפרוע את החשבון ב"תשלום" על הנס - על ידי הפחתת זכויות מהחשבון שלך ב"חברת האשראי השמימית".
אז איך ביצע רבי חנינא את הטריק של נרות החומץ בכזה שוויון נפש?
הרב אליהו דסלר מסביר שאדם שנשען על נס, ומשתמש בנס שנעשה עבורו, מגלה בהתנהגותו שהוא מרגיש ראוי לקבל עזרה שמימית מיוחדת, שהוא חושב "מגיע לי". לכן החשבון שלו מחויב. הוא חוטא ביוהרה וכתוצאה מכך הוא מפסיד.
לעומת זאת, רבי חנינא חי במישור-קיום שונה לחלוטין. הוא האמין באמת שאותו אלוקים שמעניק לשמן את תכונות הבּעֵרה, יכול ורוצה להכניס את אותן תכונות לתוך החומץ. בעיניו, "טבע" ונס הם אותו הדבר, שניהם מופעלים אך ורק כביטוי לרצון האלוקים. השוני היחיד בין מה שאנחנו מכנים "טבעי" ל"על טבעי" הוא שהטבע הוא ביטוי מתמשך של רצון ה', בעוד שנס הוא ביטוי החורג מהשגרה. בסך הכל עניין של תדירות!
למי שחי במציאות כזאת, נשימה, ראייה, עצים ופרחים, סטייק ופיצה או חומץ שבוער כמו שמן, כולם ביטוי זהה לרצון ה' בעולמו.
ניסים יומיומיים
מתתיהו ובניו מרדו במעצמה היוונית-סורית החזקה והכניסו את עצמם לסכנה. הם סיכנו הכל למען האידיאל. גדולים וצדיקים ככל שהיו, איך יכלו לסמוך על ה' שיציל אותם בניסים? הם יכלו משום שגם הם ראו את החיים באותן עיניים כמו רבי חנינא בן דוסא; גם הם ידעו שהעל-טבעי הוא טבעי. הם צעדו אל הקרב נגד מעצמת-העל העולמית בביטחון שרצון האלוקים יתממש, אפילו אם זה אומר שיתרחשו לשם כך ניסים.
נקודה נוספת למחשבה: התלמוד אומר שאם מישהו חולם על השמות חנניה, חנינא או יוחנן, יעשו עבורו ניסים. המהרש"א מסביר שכל השמות האלה הם בעלי שורש משותף - "חן" - כלומר, מתנת חינם, של חסד. מה הקשר בין מתנת חסד לבין ניסים? מסביר המהרש"א: כשאדם מבין שמה שיש לו בחיים לא מגיע לו, מה שניתן לו הוא אך ורק מתנת חסד מהאלוקים, ומבין שהכל הוא ביטוי של רצון ה', אז נוהג בו האלוקים באותה דרך ומתגמל אותו בניסים.
התפילה היהודית המרכזית, תפילת העמידה, כוללת ברכה שמודה לה' על "ניסיך שבכל יום עמנו". אילו ניסים יומיומיים? האם הוא קרע למעננו איזשהו נהר בזמן האחרון?
לא, אבל הוא נתן לכולנו את החיים ואת היכולות שרק התחלנו להעריך ולנצל.
בחנוכה זה, כשנדליק את הנרות, ננסה לזכור מה שלמדנו מרבי חנינא בן דוסא: אותו אלוקים שאומר לשמן שידלק, יכול להגיד גם לחומץ שיבער. משום שכל נשימה היא נס.
***
מאמר בנושא קרוב:
| 
