|
ראש השנה הוא פרדוקס. מצד אחד זה יום חג שמח: סעודות משפחתיות חגיגיות ונרחבות נערכות בטוב טעם, ואנו מחליפים איחולים לבביים לשנה טובה ומתוקה. את החטאים כלל לא מזכירים בתפילות ראש השנה, כדי שלא להסיט אותנו מהחשיבה החיובית ולא לפגום בשמחת היום.
ובכל זאת, חלק ניכר מראש השנה עוסק באימת הדין. תפילת ההלל - תפילת שמחה והודיה שנאמרת בדרך כלל בחגים - מושמטת בראש השנה. כפי שמסביר זאת התלמוד (ערכין י:ב): "אמר להן [הקב"ה]: אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, וישראל אומרים שירה לפני?!"
כפי הנראה, שמחת החג כוללת בתוכה גם פחד מהדין. כיצד מתקיימים יחד הרגשות הסותרים-לכאורה של שמחה ויראה בחג הזה?
לפני שננסה להסביר את הפרדוקס, אנחנו חייבים לבחון שאלה כללית יותר - מה משמח בכל אירוע שהוא? מה הטעם לשמחה באירועי מעגל החיים היהודי? תינוק נולד, ושמונה ימים אחר כך עושים לו ברית. התינוק צורח במשך כמה דקות, המשתתפים מאחלים בשמחה להורים "מזל טוב!" ואז מתיישבים לסעודה נהדרת. לא נראה לכם אכזרי ליהנות מסעודה בזמן שהתינוק סובל מכאב?
עכשיו תחשבו על אותו ילד 13 שנים אחר כך, במסיבת הבר מצווה שלו. קוראים לבחור הצעיר לעלות ולקרוא בתורה, ואז אומר אביו ברכה מוזרה: "ברוך שפטרני מעונשו של זה". נראה שההורים מסירים כל אחריות מהמתבגר הצעיר שלהם. הילד המסכן עומד עכשיו לבדו בדרכו, ובכל זאת כולם מאחלים "מזל טוב!". איזו אדישות. איך אנשים יכולים לשמוח בסיטואציה המפחידה הזאת?  | | בכל אחד מאירועים אלה עומד האדם הפרטי על הסף: דלת שנפתחת לזהות אישית מורכבת ועשירה יותר | | |
שנים חולפות, זוג צעיר עומד מתחת לחופה, מוכן לנישואין. הם מתחייבים זה לזו לכל חייהם, הם מקריבים את חירות חיי הרווקות, ובכל זאת כולם שמחים! מה המשמעות שעומדת מאחורי השמחה?
המכנה המשותף לכל הנ"ל הוא קבלת האחריות. בכל אחד מאירועים אלה עומד האדם הפרטי על הסף: דלת שנפתחת לזהות אישית מורכבת ועשירה יותר.
הברית מציינת את צעדו הראשון של הילד אל עול האחריות הטבוע בקדושת היותו יהודי. נער הבר-מצווה מקבל אחריות אישית לשמירת מצוות התורה. הוא הגיע לשלב חדש בחייו, כזה שמציע אפשרויות רבות יותר; שלב שיש עמו גם סכנה, וגם מחויבות רבה יותר וסיפוק עמוק יותר. בחופה, החתן והכלה מקבלים את האחריות שנובעת מהסטאטוס החדש שלהם, את האחריות לישות החדשה שהם הופכים להיות, ולמשפחה החדשה שהם מקווים לגדל. יהודים חוגגים קבלת אחריות.
האדם לא נברא אך ורק כדי לקיים את עצמו; הוא נברא למטרה נעלה יותר. רק כשהוא מרגיש שהוא פועל למען מטרה גדולה יותר, הוא יכול להשיג סיפוק פנימי. השמחה באה מלקיחת האחריות המיועדת לכל אדם משמים.
זאת המשמעות שעומדת מאחורי הפרדוקס של ראש השנה. זה היום שבו מונה ה' כל מעשה טוב וכל פגם, היום שבו אנו נידונים על כל מעשינו. מזכירים לנו שכל אחד מאיתנו אחראי על מעשיו. אולי אנחנו פוחדים מגזר הדין - וככה אנחנו צריכים להרגיש אם אנחנו מתייחסים לזה ברצינות - אבל יחד עם זאת, קבלת האחריות מביאה עמה שמחה רבה. אנחנו מבינים שיש משמעות לחיינו, והידע הזה הוא מקור לאושר. השמחה של ראש השנה מונחת בהכרה בפוטנציאל של האדם, ובחתירה התמידית להגשמת מטרות נעלות יותר.
| 
