|
בעל ואישה רבו והתרחקו זה מזו. אף אחד מהם לא רצה לעשות את הצעד הראשון לקראת פיוס, וכך הלך הקרע והעמיק. כל אחד מהם האשים את השני בבעיות שביניהם.
אבל, לאחר זמן, הבעל הבין שהוא חייב להחליט: או שאודה בחולשותיי, ואקח אחריות על חלקי בצרמוניה הזאת - או שאאפשר לגאווה שלי לגרום לגוויעתה האיטית של מערכת היחסים. הוא ניגש לאשתו, התנצל מכל הלב על הצער שגרם לה, וביקש לעבוד יחד כדי לשקם את מערכת היחסים שלהם ולהחזירה למצב שבו הייתה פעם, לפני כל אותן שנים של מרירות ותסכול. עדיין מחכה להם דרך ארוכה וכואבת עד לפיוס המושלם, אבל הנכונות לקחת אחריות על הטעויות האישיות, חייבת להיות הצעד הראשון. כל עוד נמצאים שניהם במצב של הטלת אשמה, הם לא ימצאו שפה משותפת. רק כאשר יעברו מהַאֲשָמָה לקבלת אחריות, יש תקווה להתקדמות.
זוהי, על רגל אחת, המשמעות של יום כיפור. התרחקנו מאלוקים במשך השנה שעברה עלינו. לא נהנינו מעולמו כפי שהיינו אמורים ליהנות; לא קידמנו את עצמנו לרמות רוחניות עמוקות יותר; לא לקחנו אותו ברצינות.
וגרוע יותר, נהיינו מאשימים. אנחנו מאשימים את אלוקים שהחיים לא טובים; אנחנו מאשימים אותו שהוא כל כך מקשה עלינו; אנחנו מאשימים אותו שהוא לא מגלה את עצמו יותר - אילו רק היה קורע את הרקיע ואומר שלום, היה הרבה יותר קל להאמין בו; אנחנו מאשימים אותו שהוא לא נותן לנו כל מה שיש לאחרים, ושהוא לא ממלא את חיינו בכל הטוב שהוא יכול.
אנחנו מאשימים.  | | אני הבעיה במערכת היחסים, לא אתה | | |
ביום כיפור אנחנו אמורים להפסיק להאשים ולהתחיל לקחת אחריות. האם החיים באמת גרועים כל כך, או שפשוט לא בא לנו להתאמץ כדי להעריך אותם? האם אנחנו באמת רוצים שאלוקים ייקח מאיתנו את כל האתגרים, או שרק שכחנו שההתגברות על קשיים היא שנותנת לנו את התחושה של מימוש עצמי? ואם אלוקים היה קורע את השמים ואומר לנו שלום, האם אז היינו מאמינים בו באמת, או שהיינו מוצאים איזה תירוץ כדי להתחמק? ואילו הוא היה ממלא את חיינו בכל הטוב שבעולם, האם אז היינו באמת מעריכים את זה, או שלא היינו מצליחים - בדיוק כמו שאנחנו לא מצליחים להעריך את כל הטוב שיש לנו כבר עכשיו?
ביום כיפור אנחנו עומדים לפני הא-ל, עם יד על הלב, ואומרים: "אלוקים, זאת לא אשמתך". אנחנו לוקחים אחריות. אנחנו לא מי שהיינו צריכים להיות, ולכן החיים אינם מה שהיו יכולים להיות. אני הבעיה במערכת היחסים, לא אתה.
כמה שקשה לקחת אחריות על הכשל במערכת היחסים ולעלות על דרך הפיוס, יש בכך גם הנאה עמוקה מאוד. זה מרומם אותנו מעבר לקטנוניות האישית, אל 'תחום הגדוּלה'. וכשבני הזוג מתפייסים בסופו של דבר - הם מתחבקים ובוכים: כמה פגעו זה בזו, כמה התגעגעו זו לזה, כמה שמחים הם להיות שוב ביחד - זוהי נקודת שיא בקשר ביניהם, שתקרין מאורה על השנים שיבואו.
וזה בדיוק יום כיפור. כיום של פיוס בין נשמת האדם הטהורה לבין אביה שבשמים, זוהי נקודת שיא - שתקרין מאורה על השנה כולה.
| 
