ראש השנה הוא יום של דין ולמרבית הפלא, הוא נחגג לפני יום כיפור, שהוא יום של מחילה. נשאלת השאלה - מדוע? האם לא היה עדיף שיימחלו לנו על עוונותינו ונהפוך לאנשים חדשים ביום כיפור, ורק אז נגיע לראש השנה, עם סיכוי טוב יותר לשנה טובה ומתוקה?

התשובה טמונה בהבנת מהותו של ראש השנה. ביום זה אנו נשפטים, אך לא על מעשי העבר, כי אם על העתיד - על חזוננו, תוכניותינו ושאיפותינו לשנה הבאה. ראש השנה משחזר את בריאת האדם, זמן בו לא היה עבר. השפע הפיסי והרוחני לשנה הבאה, מוענק לנו בהתייחס למה שאנחנו באמת רוצים בתחילת השנה החדשה.

רק לאחר שהבהרנו לעצמנו מהן מטרותינו ושאיפותינו לשנה הקרובה, אנו מוכנים ליום כיפור. כעת קל לנו יותר לאזור עוז ולהתחיל בעבודה הקשה, של תהליך השינוי ותיקון המגרעות. אותן מגרעות שמנעו מאתנו בעבר להגיע להישגים, שהצבנו לעצמנו בראש השנה.

הרבי מנוברדוק סיפר פעם סיפור, על איש שנסע ברכבת ומישהו אמר לו שהרכבת נוסעת בכיוון ההפוך ליעד שאליו התכוון להגיע. האיש קם ובקלילות עבר לשבת במושב הנגדי, בכיוון הנסיעה שלו!

זהו משל למה שהיינו עושים, לו היה עלינו להשתנות ולתקן את טעויותינו, במקרה שיום כיפור היה מגיע לפני ראש השנה. עדיין היינו על הרכבת שנוסעת בכיוון הלא-נכון, באמצע השנה החולפת. נקודת המבט שלנו הייתה שגויה והיינו נושאים עמנו את כישלונות העבר ואת הגישות שהובילו אותנו אליהן. התשובה שלנו הייתה מלאכותית בלבד.

רק לאחר ראש השנה, היום בו אנו מתחברים לשאיפותינו וליעדינו, אנו יכולים לגלות מי אנחנו ולאן אנו הולכים. רק אחרי שוידאנו, כי אנו נמצאים על הרכבת שנוסעת ליעד הרצוי, אנו מוכנים ליום כיפור, ויכולים להתחיל לעבוד על הסרת המכשולים שמונעים מאתנו להגיע ליעדנו.

"היום שאחרי"

אחד המכשולים הגדולים ביותר שניצבים בדרכנו הם ההרגלים. גם אם בראש השנה הצלחנו לראות קדימה, וגיבשנו את חזון חיינו החדשים, "היום שאחרי" תמיד מגיע ותכופות אנו מוצאים את עצמנו באותו מקום בו היינו לפני ראש השנה.

"כמו במכונית, כשאתם מפסיקים את פעולת המנוע באמצע הנהיגה, המכונית ממשיכה לנסוע באותו כיוון, מתוך הרגל, גם אם הכוח המניע שלה דמם" (ספרי חיים א', רבי חיים פרידלנדר, עמוד 59).

איך נוכל להיפטר מהרגלים שהוטבעו בנו במשך שנים?

"אדם מטמא עצמו מעט - מטמאין אותו הרבה מלמטה, מטמאין אותו מלמעלה בעולם הזה" (תלמוד יומא ל"ט, א')

כלומר, כשאנו ממשיכים לנהוג על פי דפוסי ההתנהגות השליליים, אנו יוצרים מציאות רוחנית מסוימת, שמניעה אותנו להמשיך בדרכנו השלילית. זהו מלכוד מסוים. יחד עם זאת, איך נוכל להיפטר מהרגלים שהוטבעו בנו במשך שנים? איך נוכל להשתחרר מאחיזתה של "הרוח" שגורמת לנו ליהנות מהוצאת לשון הרע, ששואפת שנמשיך להיות עצלים ואנוכיים? מה שגרם לנו לשגות בשנה החולפת, עדיין קיים בתוכנו, וממשיך להסית אותנו להמשיך באותם דפוסים. איננו יכולים לקוות שהדבר ייעלם מעצמו, כאילו לא היה. האם יש למלכוד זה פתרון?

לשבור את ההרגל

אותו פסוק מייאש מהתלמוד שצוטט לעיל, מפרט כעבור כמה שורות, מספר דרכים לשינוי התנהגות זו.

שבירת השגרה במהלך עשרת ימי תשובה עשויה לסייע לנו לשבור את ההרגל.

"תנו רבנן (ויקרא יא) 'והתקדשתם והייתם קדושים' [מכאן אנו למדים] אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה מלמטה מקדשין אותו מלמעלה בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא:"

שבירת השגרה במהלך עשרת ימי תשובה עשויה לסייע לנו לשבור את ההרגל. עשו דברים שאתם לא רגילים לעשות: התעוררו חצי שעה מוקדם יותר מדי בוקר. אכלו אוכל עם הכשר מחמיר יותר מזה שאתם נוהגים לאכול, ורק במשך שבוע, אל תדברו עם חברים שעמם אתם נוטים לרכל. למדו את אחד מספרי החוכמה כל יום, במשך עשר דקות. רכשו לעצמכם הרגל חיובי חדש מדי יום.

שיטת "מעביר על מידותיו"

לפניכם שיטה נוספת. בתלמוד מסכת ראש השנה, י"ז א' מובא סיפור על רבי הונא שחלה מאוד. רבי פפא ראה אותו גוסס וביקש שיכינו לו תכריכים. בסופו של דבר, החלים רבי הונא ממחלתו. בא רבי פפא לבקרו ושאלו: "מה ראית בעולם הבא?" ענה לו רבי הונא: "ראיתי שנגזר עליי גזר דין מוות, אך אלוקים אמר למלאך המוות: 'מכיון שאינו קפדן, אל תהיה קפדן עימו'".

"שנאמר: 'נושא עון ועובר על פשע' למי נושא עוון? למי שעובר על פשע".

מעשינו בעולם הזה משפיעים ישירות על הגורל שמכתיב לנו אלוקים. ר' הונא ניצל ממוות, משום שהיה "מעביר על מידותיו", כלומר, מקל ראש. מכיוון שלא החמיר עם אנשים, ויתר על כבודו ו"נתן לדברים לעבור", החליט גם אלוקים, בתורו, שגם הוא לא יחמיר עם רבי הונא. הוא "ויתר" על גזר הדין, על אף שרב הונא היה ראוי לו בוודאי.

לא נצפה ולא נדרוש יתר על המידה מבן או בת זוגנו, שותפנו לדירה או חברנו.

אם נוכל לנהוג בדרך זו, מובטח לנו שאלוקים יגיב אף הוא בצורה דומה, כשיחתום את גורלנו, מי לשבט ומי לחסד.

בואו ננסה להיות סבלנים וותרנים. לא ניעלב בקלות, לא נהיה רגישים ולא נגיב בחריפות לביקורתם של ההורים, החמות והחמים. לא ניתן לכעס להשתלט על הקשר שלנו עם ילדינו, תלמידינו ועמיתינו שאינם מקשיבים לנו. לא נצפה ולא נדרוש יתר על המידה מבן או בת זוגנו, שותפנו לדירה או חברנו. בקיצור, לא נחמיר עם אחרים ואלוקים לא יחמיר עמנו בתורו.

מי יודע? אולי כך נפתח הרגלים חדשים שיהפכו אותנו לפחות ביקורתיים, פחות שיפוטיים, ויאפשרו לנו להיות אוהבים וסבלנים יותר לאורך כל השנה.

מאמר 11 מתוך 21 בסדרת יום כיפור << למאמר הקודם לבקש סליחה בזמן למאמר הבא >> בקשת סליחה מהקב"ה