|
אומני הדרשנות היהודית, חכמי האגדה התלמודית, סללו את הדרך לפרשנות סמלית של ארבעת המינים, המהווים סימן היכר ייחודי לחג הסוכות. ארבעת המינים, אומרים הם, מקבילים לארבע קבוצות המרכיבות את העם היהודי:
- ישנה הערבה, "ערבי נחל", מסוג העצים הגדלים לרוב על גדות נחלים ומושקים ממימיהם המתוקים, שנעדרת מהם כל הנאה מוחשית: אין בה "לא טעם ולא ריח".
- לעומתה, יש את ההדס, הגדל כצמח בר והוא שיח ירוק-עַד ריחני שאינו נושא פרי ומכאן שאין בו טעם מאכל, אבל "יש בו ריח" - הוא מפיץ ניחוח נעים, עד כי משמש כצמח מבושם להריח בעת ה"הבדלה" במוצאי שבת.
- לעומתם, ישנו הלולב, ענף רך מעץ התמר. התמר הוא פרי קטן ועשיר בסוכרים, פרי עסיסי ומזין כאחד, מאבות המזון ומצמחי תרבות בארצות המזרח ובישראל. הוא טעים למאכל, אבל אינו בעל ניחוח - "אין בו ריח".
- לבסוף ישנו האתרוג, המרכיב האידיאלי של "ארבעת המינים". האתרוג, פרי הדר הדומה במראהו ללימון בעל פטמה בקצהו העליון, הוא אכיל וטעמו נעים לחך, בפרט כאשר הבשלתו נגמרת, והוא גם מייצר ניחוח מיוחד במינו - "יש בו טעם וריח".
לאור גיוון ההרחבה האגדית כפי שהיא מוצעת במדרש החז"לי, הבה ונראה בארבעת המינים את דמותו רחבת הגיוון והאופק של עם ישראל, כפי שהוא מציג את עצמו לעינינו בעידן העכשווי.
נתחיל על-פי הסדר המפרט למעלה: מהחסר למושלם.
יש כמובן את היהודים בעלי איכות ירודה ביותר מכל בחינה שהיא; אין להם לא טעם ולא ריח. נציגם הוא הערבה - ערבי הנחל. אנו חובטים באגד של חמש ערבות בסיום תפילת היום האחרון לחג הסוכות, בּהושַענָא רבּה. כך נהפכה הערבה החבוטה למשל בשפתנו לאדם חלש ומסכן שלא יצלח עוד לשום דבר.
ישנם, מאידך, יהודים בעלי-שם בתחומי חיים ותרבות רבים, בעולם התעשייה, בפוליטיקה, במשפט, בספרות, במדע ובאמנות. פרסום שמם מתפשט למרחקים מחוץ לקהילייה היהודית. יש להם ריח ארומתי נעים המגיע רחוק. אולם לעתים קרובות, ליהודים אלה אין כל טעם יהודי; הם נטולי כל מהותה של ממשות יהודית, של "הניצוץ היהודי". הם עושים מעט, או שום דבר של ממש, להנצחת המסורות הרוחניות והתרבותיות של עמם, או לבניית עתידו על דרך הישר והטוב. סוג זה של היהודים מסומל על-ידי ההדס - בעל ניחוח נעים כלפי חוץ, אבל נטול כל חוש טעם - "ריח ולא טעם".  | | יהודים אלה בוודאי מהווים את הרוב השקט והשפוי. | | |
בשלב הבא יש לנו את היהודים המניבים פירות מועילים לחברה, המצמיחים יבול רוחני פורח עבור עם ישראל. יהודים עמלי כפיים החיים חיי יושר, והשותפים לכל תנועה חברתית השואפת להחייאת עמם. עמל העבודה הגדולה שאלה מבצעים בהצנע לכת, מדי יום ביומו כבר כשגרת חייהם, אינה ידועה לעולם החיצוני. פעילותם המוגבלת לתחום החברה היהודית ותרבותה-רוחניותה היהודית, אינה זוכה להד מחוץ לכותלי האומה. אין להם ארומה מרחיקת לכת; רק השייכים למעגל הפנימי יכולים לטעום מטעמו הערב לחך של הפרי. סוג זה של יהודים מצטייר לעינינו בלולב. יהודים אלה בוודאי מהווים את הרוב השקט והשפוי. לא לחינם בברכה שאנו מברכים על נטילת "ארבעת המינים", מזכירים אנו רק את הלולב: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב". יהודים אלה מהווים את שדרת האומה הזקופה (שבולטת לעינינו בעיקר בשעת צרה צרורה או מלחמה). לא לכולם הזכות להתרומם לגדלות אדם כזאת, המסוגלת להבהיק את אורו של עמם לעיני הגויים, להיות בעלי ריח בנוסף לטעם.
לבסוף, מגלם האתרוג את היהודי המפיץ ריח ניחוח למרחקים גדולים; המפיץ את שמו הטוב של עמו, אך מהווה בו-בזמן, בניגוד להדס, פרי של ממש, יהודי במהות מעשיו הטובים לסביבתו ובכתר שמו הטוב. יהודי המצויד בזהותו העצמית בהשכלה היהודית, באותו ניצוץ של הרגש היהודי ובמודעות יהודית-היסטורית עמוקה. יהודי המקיים את מצוות אלוקיו והפועל להגשמת תקוות עמו ושאיפותיו מדור לדור - "יש בו טעם וריח".
מיותר יהיה להרחיב את הדיבור על כמות הצער שיש להצטער על יוקר המציאות של "יהודי-האתרוג". היכן נמצא יחידי סגולה כאלה? איזו השפעה לטובה יכלו להשפיע יהודים מסוג זה על עמם ומורשתם החינוכית, המוסרית, התרבותית והרוחנית ברחבי העולם, אילו רק נמצאו בכמות מספקת להשפעה על הכלל, מבית ומחוץ. איזו תועלת אדירה ובלתי-נתפשת - עבור היהדות, עבור ישראל ועבור אומות העולם - יכלה להיווצר, רק בזכות נוכחותם של יהודים מסוג זה במספרים משמעותיים. ההיסטוריה היהודית ידעה יחידי סגולה כאלה בכל דור ודור, וההבטחה האלוקית כי התורה "לא תישכח מפי זרעו" (דברים לא, כא) של ישראל התקיימה בכל דור, מרוחק ככל שהיה משמירת מצוות תורת אלוקיו.
חבל עוד יותר ש"היהודי-הלולב" אף הוא הולך ומתמעט. גם אין לנו יותר מדי מסוג "היהודי-ההדס". ליהודים מסוג "ההדס" יש נטייה מצערת לנשור במהירות מאגד-הלולב; הם מרפים את הקשר ומחליקים החוצה. על-פי רוב, הם מתחרטים על ה"החלקה על השכל", אך בדרך כלל מאוחר מדי, ואולי עדיף מאוחר מאשר בכלל לא לתת את הדעת על זהותם העצמית, על המשך יהדותם לדורות הבאים (ראו רשימתי "גורל אחד" באתר).
לסיכום, דומה כי יש באגד של "ארבעת המינים" יותר מרמז והתייחסות למצבו הרוחני של כל עם ישראל, מצב שמזמין להתאגדות, להזדהות ולהשתתפות של כל פרט באשר-הוא עם כלל העם.
הרב ד"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, הרב הראשי הראשון של מדינת ישראל, במאמרו "ארבעת המינים" (בתוך קובץ מאמריו: "יהדות, חוק ומוסר", הוצ' ידיעות אחרונות, יד הרב הרצוג וספרי חמד, ירושלים 2003, עמ' 162-165).
|
