כשאנו מדברים על המונח "נס" אנחנו מתכוונים לרוב לשינוי ברור של סדרי הטבע - עץ מניב דולרים, שמש בלילה, נסיך שהופך לצפרדע...

על פי התודעה היהודית ישנם שלושה סוגים של ניסים:

נס מחוץ לגדר הטבע - ניסים שאין להם הסבר טבעי - האתון המדברת של בלעם, ירידת מן משמים, קריעת ים סוף וכד'

נס בגדר הטבע - ניסים שניתן למצוא להם הסבר טבעי - צירופי מקרים שאינם מסתברים מבחינה סטטיסטית, כגון רצף המכות ה"טבעיות" במצריים (ארבה, ערוב, דבר, שחין...), בדיוק בכל פעם שפרעה סירב לשחרר את העם. קבלת ירושה ממישהו שלא הכרת, בדיוק כשאתה עומד להכריז על פשיטת רגל.

הטבע כנס - הבחנה במופלאותו ו"חוסר טבעיותו" של הטבע - הפלא שבצמיחת עץ מזרע קטן, חוש הניווט של ציפורים, הסונר בעטלפים...

אנו נמצאים היום במצב המכונה ביהדות "הסתר פנים". מצב שבו איננו זוכים לצפות בניסים שהם מחוץ לגדר הטבע.

ראיית הטבע כנס, דורשת מאמץ חשיבתי מסוים, ולא תמיד אנחנו מספיק ערניים להתבונן ולהבחין.

הסוג האמצעי - נס בגדר הטבע - גורם לנו להיעצר לרגע ולחשוב: "מה קרה כאן? האם אכן הכול מקרי? או אולי הייתה כאן התערבות שמימית, הממחישה את מעורבותו של הקב"ה בחיינו?"

שורשה של המלה "נס" מורה על התרוממות והגבהה. אם חזית פעם בנס כזה, והפטרת: "פססס, איזה פוקס!" והמשכת הלאה כאילו כלום לא קרה - הרי שהנס החטיא את מטרתו. אולם אם עצרת, התבוננת, למדת והתעלית במשהו - יהיה "שווה" לקב"ה להראות לך עוד הרבה ניסים כאלה...

יד ביד עם הקב"ה

את הדרך שלי ליהדות עשיתי יד ביד עם אלוקים. בכל פעם שהרגשתי ב"יתוש הספק" מנקר ועולה, פניתי אליו וביקשתי עזרה. את העזרה קיבלתי לרוב, בצורה ברורה מספיק על מנת שתענה על ספקותיי. כך היה גם במקרה הבא.

משמעותו של נס היא אירוע שבא להרים, לקדם ולנוסס את האדם.

ערב סוכות, הלמות פטישים נשמעות מכל עבר, ורק סוכתנו עומדת מבוישת, בנויה למחצה וממתינה להשלמתה. בעלי, מאוכזב, מסיים שיחת טלפון ומבשר שהשנה לא יזכה לארבעה מינים מהודרים כרצונו ויאלץ להסתפק בפחות. אולם הוא מייד מנחם את עצמו: "מדובר בהדסים כשרים רק פחות משיעור חזון איש (הדסים קצרים יותר שנחשבים למהודרים פחות), ושאר המינים - מהודרים כולם."

"לא משנה", שמעתי אותו מדבר שוב בטלפון, "אם אין דפנות בגודל שמתאים לי, תקנה מה שיש, אנחנו בע"ה נסתדר. ...כמה יותר יקר? טוב אין מה לעשות העיקר שתקנה משהו, מחר חג."

העפתי מבט לעבר הסוכה הבנויה למחצה, וניסיתי להבין - חז"ל אומרים ששלוחי מצווה אינם ניזוקין. אמנם הכוונה במקור היא כשאדם יוצא לדרך על מנת לעשות מצווה, הוא כביכול שליחו של הקב"ה וממילא הוא זוכה להגנה בדרכו. אולם, גם בעלי הוא בעצם שליח מצווה. במסגרת תפקידו כגבאי בית הכנסת, הוא אחראי על חלוקת הסכך לתושבי הישוב בו אנו גרים. מזה כמה ימים הוא ממתין יום יום לסכך ש"יגיע מייד בבוקר... בצהריים... בערב... בלילה... מחר...". כבר מספר ימים שהוא דוחה את נסיעתו העירה, עד שבלית ברירה נאלץ לסמוך על שליח בבחירת ארבעת המינים, ועל שליח אחר שישיג דפנות מתאימות להשלמת הסוכה (שנשענה בשנים שעברו על שני קירות ביתנו הקודם, ואילו בדירתנו החדשה רק על קיר אחד).

"שלוחי מצווה אינם ניזוקין" אני משננת לעצמי, ומבקשת - "ריבונו של עולם, בבקשה תעזור לי, אני רוצה להבין אבל לא מצליחה."

בחצות הלילה הגיעו סוף סוף כפות התמרים, ובבוקר בעלי חילק אותן לפי ההזמנות. ולנו עצמנו? טעות לעולם חוזרת - לנו הוזמנו 5 כפות בלבד. "אז לא יהיה לנו סכך ירוק השנה ולא יהיו ארבעה מינים מהודרים, אני מקווה שלפחות סוכה כן תהייה...".

"אלוקים" אני לוחשת, "בבקשה!"

על הכביש נותרו כמה עשרות כפות תמרים, אותם אמורה המועצה הדתית להעביר למקומות אחרים. בעלי, שנשאר מובטל, ניגש בינתיים לסייע לשכנים בבניית סוכתם.

לקראת הצהריים הגיעו דפנות הסוכה. השליח סיפר שכבר כמעט וקנה את הדפנות המצויות בכל מקום - במידה שונה ובמחיר גבוה, כשלפתע פגש בחבר שהוביל אותו לנגריה צדדית, ובה למרבה הפלא נמכרו הדפנות המתאימות, ובמחיר זול בהרבה.

"תודה אלוקים, אבל בכל זאת - מילא הסכך, אבל ארבעה מינים לא מהודרים..."

השלמנו במהירות את בניית הסוכה. בינתיים התקבלה הודעה מהמועצה הדתית, שאם עד לשעה אחת לא יילקחו כפות התמרים, הרי הן הפקר לשימוש התושבים. וכך בשעה אחת זכינו לסכך ירוק, רענן ובחינם. כעת התפנה בעלי לפתוח את אריזות המינים על מנת לאוגדם יחד. וכמו שאתם כבר מנחשים, ההדסים - הפלא ופלא, מהודרים שבמהודרים, 'משולשים' כולם, אף יותר משיעור 'חזון איש'.

אסיים כפי שפתחתי - אם משמעותו של נס היא אירוע שבא להרים, לקדם ולנוסס את האדם - הרי לכל הפחות אני למדתי ממנו לקח, שהמחיש את עוצמתם של דברי חז"ל, וחיזק את הקשר שלי עם אלוקים.