כשביקשתי רעיונות למאמר בנושא המשפחה, "מערכת היחסים עם החותנים (החם והחמות)" כיכב בראש הרשימה. עובדה זו מצביעה על אופייה האוניברסאלי של ההתמודדות הזו עם הקרובים החדשים. אבל זה לא חייב להיות כל כך מסובך.

נתחיל בהורים עצמם. חשוב לדעת אם קיימים כללים כלשהם לחותנים, ונראה שיש מעט מאוד ספרים והדרכה בנושא. אז החלטנו להתייעץ עם הרב המקומי (וחותן רב ניסיון) לגבי תפקידם של החם והחמות. המילים שלו היו ברורות ותמציתיות: החותנים צריכים לתת תמיכה כלכלית ולשמור על פה סגור.

עצה ברורה-עד-בוטה, שקשה מאוד לקבל - וקשה עוד יותר לפעול על פיה.

קשה מאוד לתת בלי שום כבל מחייב. קשה מאוד לתת בלי שום ציפיות.

עזרה כלכלית לילדים הנשואים היא אתגר לא קל לחלק מהחותנים, אבל מה שמכשיל את רובנו הוא דווקא חלקה השני של העצה. זאת, בייחוד כאשר ההורים ממלאים את חלקה הראשון! קשה מאוד לתת בלי שום כבל מחייב. קשה מאוד לתת בלי שום ציפיות. קשה מאוד לתת בלי לצרף שום עצה. קשה מאוד לשבת בידיים שלובות ולהניח לילד (או לילדה) שזה עתה נישא להסתדר בעצמו. אבל זה מה שאנחנו מוכרחים לעשות (אלא אם כן הם פונים אלינו בבקשה לעזרה).

לא רק שאנחנו עלולים להזיק לנישואין הרעננים, חלילה, אלא שאם נתערב יותר מדי אנחנו עלולים גם להרוס את מערכת היחסים האישית עם הילד שלנו. מתוך ניסיון כושל לקחת חלק בחייהם, אנחנו עלולים ליצור ריחוק רב יותר.

"תגיד לאשתך להכין בשבילך את העוף כמו שאמרתי לך", ביקש אביו של רפאל. "תגיד לה לשלוח תמונות. למה היא לא מנסה ליצור איתנו יותר קשר? מה הבעיה שלה?"

כל מה שהוריו של רפאל רוצים הוא להיות קרובים לכלתם החדשה. אבל האסטרטגיה שלהם תשפיע בצורה ההפוכה. לא רק שהם לוחצים אותו בביקורתם על אשתו החדשה, הם מכניסים את בנם למצב של חוסר אונים.

הוא יכול לקבל את עמדת הוריו ולהעמיד את נישואיו בסיכון רציני; או שהוא יכול לעמוד לצִדה של אשתו וליצור חיץ בינו לבין הוריו. איזו אפשרות מבין השתיים תשמח אותם?

התורה מלמדת אותנו שבן עוזב את הוריו ודבק באשתו. זה אומר שמערכת הנישואין קודמת בחשיבותה; אחריותו הראשונית של הגבר היא כלפי בת זוגו. אבל גם אם הוא אינו יודע זאת, אנחנו לא רוצים להכריח את הילדים שלנו לבחור; שהרי בכל מקרה, תוצאות הבחירה יזיקו להם.

לא פחות משאנחנו רוצים לקבל את 'הילד החדש' שלנו ללא ביקורת, אנחנו רוצים להימנע מביקורת גם על הצאצא הטבעי שלנו. ממש לא יעזור לזוג הצעיר אם נצביע לעיתים קרובות על חסרונותיהם של ילדינו בפני בני זוגם. התפקיד שלנו הוא לגלות תשומת לב לתכונות החיוביות שלהם. "היא לא נראית מקסים?"; "נכון שהעוגיות שהיא אפתה משהו-משהו?"; "הוא כל כך חביב ומתחשב"; "מאוד יפה מצדו שהוא הביא לך פרחים לשבת".

שלום הבית צומח כאשר משבחים בקביעות את בן הזוג האחד באזני השני. חוץ מחיי הנישואין האישיים שלנו, אושרו של מי חשוב לנו יותר מזה של ילדינו?

בדרך כלל, אנו ההורים זקוקים לתזכורת, שכאן לא אנחנו המרכז. כאן לא מדובר בצרכים שלנו, באמביציות או במטרות שלנו. לא מדובר אפילו במערכת היחסים שלנו עם ילדינו. מדובר כאן ביצירת בני אדם בוגרים שלמים ובריאים בנפשם, שמסוגלים לבחור בצורה אחראית. זה נכון בגיל הרך, בילדות, בהתבגרות (שם זה באמת עומד למבחן), בבחרות וזה בעיקר נכון כאשר הילדים שלנו נישאים.

אז אנחנו צריכים לתמוך ולסגור את הפה. אלא אם כן, כמובן, יש לנו משהו נחמד להגיד.