עצוב מאוד כשמארחים סוגרים את דלת ביתם אחרי אורחים מסויימים, מביטים זה בזו ואומרים: "אותם אנחנו כבר לא מזמינים יותר!"

יש אורחים שנשארים יותר מדי זמן, ויש כאלה שלא נשארים מספיק. יש אורחים תובעניים מדי, ויש אורחים פסיביים מדי. אז... איך נסתדר עם כולם ונמשיך להזמין?

חלק מעול היכולת לנהוג נכון מבחינה חברתית, מוטל על האורחים שלנו. הכלל השולט הוא: אל תעשו שום דבר שיטריד את המארח. ואם זה נראה לכם מובן מאליו, המציאות לפעמים אומרת אחרת. להלן שמונה "כללי לא-תעשה" בסיסיים, שכל אורח צריך להישמר שלא לעבור עליהם.

"לא תעשה" ראשון: אל תתעלם מהמארחים שלך או מיתר האורחים. ידידים מוזמנים לעתים קרובות באותו זמן, ובדרך כלל יש להם המון חדשות לספר זה לזה (הם לא דיברו כבר לפחות שעה!). אז הם מתיישבים בקצה השולחן, פונים זה אל זה, ומתעלמים מכולנו למשך כל הערב. בנסיבות כאלה אני מרגישה כמו מלצרית, ומתפתה לשאול אם "שולחן 2 בפינה" צריך עוד משהו!

"לא תעשה" שני: בלי התלחשויות. לחישות וצחקוקים הם התנהגות שאפילו ילדים צעירים מאוד מבינים שהיא קצת אכזרית ובדלנית (וזו הסיבה שבגללה הם עושים זאת).

התלחשויות הן בדרך כלל מנת חלקם של זוגות נשואים, וגם אם ההערות שלהם ממש לא מתייחסות למרק התפל או לעלייה במשקל של המארחת, בכל מקרה זו לא התנהגות ראויה, ואעז לומר שהיא אפילו מחוצפת. אותו כלל חל גם על דיבור בשפה זרה.

"לא תעשה" שלישי: אל תעירו לילדי המארחים הערות מעליבות, חסרות סבלנות או מזלזלות (אפילו אם זה מגיע להם!). כהורים, למרות שגם אנחנו מוצאים את עצמנו מתוסכלים לפעמים מהילדים, רגשותינו מרוככים תמיד על ידי אהבה אדירה. בלי האהבה, זה רק כואב. זהו ביתם של הילדים שלי, והם חולקים אותו עם האורחים, ומכיוון שכך מגיעה להם הכרת תודה.

לעומת זאת, אורחים שמעניקים תשומת לב מיוחדת לכל בני המשפחה, שנוהגים בהם בכבוד ובהתעניינות כנה, הופכים להיות מוזמנים קבועים, ולעיתים קרובות חברים טובים.

"לא תעשה" רביעי: לעולם אל תעיר על הבישול של המארחת. האסטרטגיה הנכונה היא מחמאות חנפניות.

"לא תעשה" חמישי: אל תשדר תחושה שאתה מחכה בקוצר רוח לעזוב, אפילו אם הילדים שלך כל הזמן מנדנדים: "מתי הולכים הביתה?"

יש אנשים שתמיד ממהרים. הם דוחסים את הארוחה בביתך בין מסיבות יום הולדת, משחק כדורסל וסידורים דחופים אחרים. הם אף פעם לא נשארים עד לסוף הארוחה. זה עלול להיות מביך וקצת פוגע במארחים.

כמארחים, מוטל עלינו לסיים את הארוחה לפני שהאורחים יאבדו את סבלנותם, ולהשאיר אותם "עם טעם של עוד". כאורחים, אנחנו צריכים להתאים את עצמנו לחברה ולהישאר עד הסוף, אלא אם הסוף הזה באמת מתעכב או שיש מקרה חירום.

"לא תעשה" ששי: אל תשאלו שאלות בלתי נחוצות, כמו פרטים על הכנסת המארח ועל ענייני עסקיו. ובאותו עניין: כשהיינו צעירים יותר וילדינו קטנים, אנשים היו נכנסים לביתנו ומופתעים מגודל המשפחה שלנו. לעתים קרובות (!) הייתה השאלה הראשונה שלהם: "את מתכננת להביא עוד ילדים?" קצת נימוס, חבר'ה.

"לא תעשה" שביעי: חוסר הערכה על המאמצים, הזמן והכסף, שהמארח והמארחת השקיעו למענך. למרות שהמארחת תנסה לפטור את זה ב"ממילא הכנתי", האורח הנבון יודע שזה לא לגמרי מדויק. המארחים בדרך כלל נערכים לפי צרכיהם האישיים של האורחים. הם מתכוננים לפי מספר האורחים ואופי האורחים, ומתאימים בזהירות אורחים בעלי אופי מתאים. גם אם הם נהנים מהבילוי (כמוני למשל), זה לא אומר שהם לא מתאמצים.

וזה אומר שביטולים של הרגע האחרון צריכים להיעשות רק במקרי חירום, כמו שהזכרתי קודם, עם מעט מאוד יוצאי דופן. בהחלט לא בעקבות הזמנה נוספת, כביסה שצריך לכבס, עבודה שצריך לסיים או "משהו שלא הסתדר לך".

"לא תעשה" שמיני: אל תשכחו לומר תודה! אפשר להביע תודה בהרבה צורות שונות - בפה, בכתיבה, או במתנה קטנה שמעניקים כשבאים. ביטוי הכרת התודה חשוב לבניית אישיותו של האורח ונותן תחושה טובה למארח.

ביהדות, אדם צריך לקחת אחריות על מעשיו ולא להשאיר כלום למקרה. אינטראקציה בינאישית נכונה אינה דבר טבעי. אנחנו זקוקים לאימון וללימוד כיצד לנהוג כראוי עם הזולת בכל מצב שהוא.

ואולי, אם אצליח לשדר את הרעיונות האלה לבני משפחתי, ויחד נפנים אותם באמת ונהפוך להיות האורחים האידיאליים, אז אולי אפילו מישהו סוף סוף יזמין אותנו...

הקליקו כאן כדי לקרא את המאמר איך לגרום לאורחים להרגיש בבית?