לחצו כאן בכדי לעבור הישר למתכונים

קישקע, בבל'ה וקרטופל'ה

12:30 בצוהרי יום שישי בבני ברק, התכונה בשיאה. עשרות כלי רכב גודשים את הרחוב הסואן. אני חוצה את הרחוב ונכנסת לבית מספר 18. חולפת במהירות ליד עגלות ילדים בשלל גדלים וצבעים ומבריחה במרוצתי חתול מנומנם. ניחוח תבשילי השבת מתפשט בחדר המדרגות ומדגדג את נחירי. עוד שלוש מדרגות בדילוג, נקישה קלה על הדלת מבלי להמתין לתשובה, לחיצה על הידית ו... "ש-ל-ו-ם!" אני אומרת בקול ומבשרת על בואי.

"דודה חנה", עטורת שביס וחגורת סינר מקבלת את פני בחיוך רחב. "הו, מי זו באה? ברוכה הבאה! מה שלומך? בואי שבי, תשתי משהו? או אולי איזו טעימה מהטשולנט? היא מפצירה בי, "כעת יש לו טעם שונה מבשבת, "טעם של שישי בצהרים", משהו אחר לגמרי, את חייבת לנסות!". ובטרם הספקתי להניד עפעף, היא כבר מושיבה אותי אל שולחן הפורמייקה התכול, מפנה בהינף יד את תכולתו ומוכנה למזוג לי ביד רחבה מהתבשיל המבעבע. "את רוצה חתיכת קרטופ'ל עם קוגל'ה או "בוץ כללי"?" (כך היא מכנה את התערובת החומה-טעימה הזו). ואני, בלי להתבייש, מבקשת "אם אפשר, אז גם וגם".

ואולי החשוב מכל, לאחר הבישול הראשוני, הוא ממשיך להתבשל על...פתיליה!

טוב, אתם צריכים לדעת, ש"הטשולנט של דודה חנה" הוא שם-דבר בבני ברק. קודם כל, התערובת המיוחדת הזו, חוזרת על עצמה ללא שינוי כבר עשרות בשנים. שנית, העובדה שהוא מבושל עם שומן-עוף אמיתי, מוסיפה לו המון טעם. ושלישית, ואולי החשוב מכל, לאחר הבישול הראשוני, הוא ממשיך להתבשל על...פתיליה! כן, לא תאמינו, הכלי הזה עם הנפט הבוער, מימי "אנו באנו", מה שבאמת מוסיף לו את הארומה הכל כך מיוחדת ואפופת הגעגועים למשהו אהוב ונושן. "דודה חנה" אומרת, כי את הסיבה להצלחת הטשולנט היא זוקפת אך ורק ל"יהי רצון" שהיא אומרת לפני הבישול. וזה נשמע בערך כך: "יהי רצון שהטשולנט יצליח ויצא טעים לפי הטעם של כל אחד שיטעם ממנו!"

מי שבא ברוך הבא!

עשרות ומאות בחורים מישיבת פוניבז' המפורסמת זוכרים את ה"טשולנט של דודה חנה" לטובה. מנהג מקובל הוא, כי בחורים השוהים במהלך השבת בישיבה, רחוק מהבית, מוזמנים לסעוד את סעודות השבת על שולחנן של משפחות בעיר, "בשביל לתת להם הרגשה של בית" ולענג להם את השבת." 'דודה חנה' היא אחת מעקרות הבית האימהיות האלה וכבר שנים רבות שהבחורים, ללא כל הודעה מיוחדת, מוזמנים לבוא, לדפוק בדלת, להיכנס ולהצטרף לסעודה בליווי כמה דברי תורה ופלפולים, לתיבול נוסף.

"בבוקר הייתי ניגשת לכיור הבשרי ולפי מספר הצלחות שהיו שם, יכלתי לדעת כמה "מבקרים" היו לנו בלילה."

"היו ימים", היא מוסיפה ומספרת, "שהייתי הולכת לישון בליל שבת, מעולם כמובן לא נעלנו את הדלת, ובבוקר הייתי ניגשת לכיור הבשרי ולפי מספר הצלחות שהיו שם, יכלתי לדעת כמה "מבקרים" היו לנו בלילה." כן. אתם שומעים נכון! בני הבית היו הולכים לישון ובחורים שלמדו בהתמדה עד השעות הקטנות של הלילה, כשמטבח הישיבה כבר היה נעול או שחשקה נפשם ב"חמים וטעים" הזה, היו מגיעים, נכנסים בשקט, מכינים לעצמם מנה, סועדים את נפשם ומברכים בחום את מארחיהם הנדיבים על הכנסת האורחים המופלאה.

לשאלה שלי איך היא יודעת איזו כמות להכין, אם לא ידוע לה כמה בחורים יגיעו לסעוד, היא עונה, שהכמות תמיד קבועה והעובדה שברוב הפעמים לא חסר ולא נשאר מיותר, היא ממש בבחינת השגחת מיוחדת!

יהודי בנוסח ירושלמי

"ברוכים הנמצאים!" נשמע קול רועם מהפרוזדור ובעלה של "דודה חנה", יהודי הדור פנים נכנס הביתה. בעלה, גם הוא, יהודי שורשי בנוסח ירושלמי ותלמיד חכם מובהק. העבריס' שלו מתובלת לא אחת במלים ערביות עסיסיות. תוכלו לשמוע אותו אומר: "נו, עם העביירס'(עברות) האלה, שווי'ה שווי'ה(לאט לאט)! מצחיק? לא כל כך. היהודים של פעם חיו בשכנות לערבים ושפה זו שגורה על פיהם לא פחות מאידיש.

יהודי שורשי בנוסח ירושלמי, תלמיד חכם מובהק שהעבריס' שלו מתובלת לא אחת במלים ערביות עסיסיות.

שולחן העבודה שלו, שבשבת עושה הסבה לשולחן האוכל המרכזי, עמוס ספרים עבי כרס. בקירות החדר אין כל אפשרות להבחין, משום שהם מרוצפים ב"טפט" של ספרים. "דודה חנה" מגלה לי כי מדובר למעשה בשתי שכבות של ספרים, זו על זו וכי "רב דוביד", בעלה, זוכר בעל-פה, כל מקום ומקום של כל אחד מאלפי הספרים המצויים שם. הוא מתיישב לשולחן ומיד עולה ממקומו עמוד עשן תכלכל. "דודה חנה" עוזבת הכל וממהרת להגיש לו תה מתוק עם תקרובת מעשה ידיה.

טשולנט על פתיליה