התורה אוסרת עלינו לנטור טינה, אבל היה בתוכי כעס ששמרתי במשך עשר שנים. אם נכון מה שאומרים, שלבנו גדול כגודל אגרופנו, אז כעס של עשור יכול היה להתאים לכף יד קמוצה אחת. עד שלבסוף, יום אחד, שחררתי.

הטינה שלי נסבה באותה המידה סביב משהו שמישהי לא אמרה וסביב משהו שהיא כן אמרה.

מה שהיא לא אמרה נודע לי לאחר עשר שנים.

מה שהיא כן אמרה היה, "את מעניקה לילדייך יותר מדי אהבה. הם יתמכרו לזה. זה כמו סם".

יותר מדי אהבה...

הפגיעה הייתה כל כך מדויקת. אני זוכרת בדיוק איפה עמדנו כשהיא השמיעה את ההערה הזאת. עמדנו על אי תנועה בין שישה מסלולי נהיגה וחיכינו לאור ברמזור שיתחלף.

הפגישה

היה זה אי שם בעידן התמים של תחילת אימהותי. הרבה אנשים כל הזמן נתנו לי עצות ואני ניסיתי לקחת כל מה שניתן. עוד לא פיתחתי מיומנות בהפרדת המוץ מן הבר וביטחון עצמי הרשים אותי מאוד. כל מי שהפגינה את התכונה המדהימה הזאת, נראה היה לי שהיא יודעת על מה היא מדברת. זה בהחלט נראה כמילה נרדפת לידע. אם מישהי הייתה בטוחה בעצמה, הרי שידעה משהו שאני לא ידעתי.

רציתי לדעת. רציתי לגדול. הייתי אם צעירה ומצפונית. עוד לא למדתי שכל אחד מאיתנו רואה רק את החלק הקטן שלו מתוך השלם, ושאילו יכולנו להציץ ולראות את החלק שרואה האחר, הרי שלא היינו יכולים לשמור טינה לאורך זמן.

גב' ל. הייתה בדרכה חזרה משוק מחנה יהודה. הילדים ואני היינו בדרכנו חזרה מגן השעשועים. היה לי תינוק אחד בעגלה ועוד אחד קשור במנשא לגופי. שני הגדולים התחרו זה בזה בדילוגים מעט לפניי. "מתוקה!" צעקתי לעברם כל הזמן, "לאט לאט!"

ברגע שפגשה בנו, הושיטה לי יד לעזרה, על אף הסל המלא ירקות שבידה.

כמובן מאליו, ברגע שפגשה בנו, הושיטה לי יד לעזרה, על אף הסל המלא ירקות שבידה. היא הייתה ניצולת שואה הולנדית ואלמנה בשנות השבעים לחייה, שהנאתה הגדולה ביותר בחייה הייתה לעזור לאחרים.

אני הייתי צמאה לחכמתה. בעיניי היה משקל רב לדעותיה.

שתינו צעדנו ושוחחנו על דא ועל הא, דנו בסכנות של התנועה המקומית, דיברנו על "מסיבת החומש" המתקרבת של בני השני שהתחיל כיתה א' וציינו את המנהג המגונה של האכלת ילדים בלחם לבן מרוח בשוקולד.

"דינה! מתוקה! בזהירות!"

"שלומי, תן לה יד!"

"ילדה טובה! יופי! תביאי אותו אליי!"

רמזור אדום

היא אמרה שאני נראית עייפה, שיש לי עיגולים שחורים מסביב לעיניים. אמרתי שכן, והסברתי שהתינוקת גורמת לי להישאר ערה בלילות.

"שרה, יקירתי..." היא עצרה לרגע. "אני חייבת לומר לך משהו". היא האטה את צעדיה ומגוון קולה הבנתי שזה לא עומד להיות משהו שחלף במוחה הרגע. העצה שהיא עמדה לתת לי הייתה שקולה והיא רק חיכתה להזדמנות הנכונה לדבר על זה. בדיוק הגענו לצומת.

האור ברמזור התחלף לירוק. "קדימה", פקדתי בקול רם, "כולם לאחוז ידיים!"

הגענו לאי התנועה כשהאור התחלף לאדום. מלאת סקרנות שאלתי אותה, "מה התחלת לומר?" התנועה של שעת השיא זרמה לה מהצד השני.

"שרה יקירתי," היא אמרה, "את נותנת לילדייך יותר מדי אהבה".

האור התחלף לירוק. אני ראיתי אדום בעיניים. הרעש מסביבי היה עצום. איפה הילד הזה... הילד ההוא. צעקתי, "טוב, כולם לרוץ! קדימה! עכשיו!"

"זה כמו סם".

"דינה, עצרי! רחלי! תפסיקי לרוץ!"

"הם יתמכרו לזה. אם ילד איננו 100 אחוז..."

"אם היא מחייכת ומנשקת ומחבקת אותו כל הזמן, הוא יתרגל ליותר מדי אהבה".

גב' ל. חיכתה שכולנו נעלה למדרכה לפני שהמשיכה בדבריה. "אם ילד איננו 100 אחוז... אם הוא מפגר, למשל, אז האם צריכה תמיד לחבק אותו ולנשק אותו ולומר לו, 'מתוק, זה היה טוב! זה היה מצוין!'" עיוות קולי שלי התפשט בי כמו רעל. "אם הוא מצייר ציור, למשל, אז האם צריכה לומר לו, 'איזה יופי! זה מקסים!' ולתלות אותו על המקרר. אז אני לא אומרת לא, אני לא אומרת שאסור לעשות את זה אף פעם, אבל אם הילד בסדר, והאם מתנהגת ככה, אז היא מלמדת אותו שהוא זקוק לזה. היא מרגילה ומפנקת אותו. אם היא מחייכת ומנשקת ומחבקת אותו כל הזמן, הוא יתרגל ליותר מדי אהבה, וכשהוא יגדל, הוא יצפה לקבל מאחרים אהבה כזאת. אבל איש לא ייתן לילדים האלה אהבה כזאת. אף אחד לא נותן אהבה כזאת. רק אמא נותנת אהבה כז..."

"אני לא חושבת שזה נכון!" חתכתי את דבריה בהתרסה. מעולם לא דיברתי איתה בחוסר כבוד לפני כן. בני הבכור הניח את ראשו על העגלה. "אתה תעיר אותו! אל תעשה את זה, חמוד...". עצרתי באמצע דבריי.

היא תחשוב שאני מפנקת אותו.

ראיתי בצדודיתה שהיא הופתעה מלהט התגובה שלי. תיארתי לעצמי שהיא חושבת, "בסך הכול ניסיתי לעזור. אם היא לא מוכנה לשמוע, בסדר. אני לא אמשיך לדבר".

היא לא אמרה עוד דבר.

במשך עשר שנים היא לא אמרה עוד דבר. המשכנו את השיחה רק כעבור עשר שנים.

מלים ממוטטות

גב' ל. לא יכלה לדעת שאני שמעתי את דבריה, והם חדרו למקום עמוק בתוכי. לא היה לה מושג עד כמה היא השפיעה עליי וכמה כוח היה למילים מועטות להשפיע על מהלך חייו של אדם אחר.

היא לא ידעה שעד שחזרתי הביתה מגן השעשועים באותו יום, אמונתי בעצמי כאם כבר קרסה, כמו בניין שעמוד התמיכה המרכזי שלו פשוט התמוטט.

הם יתמכרו. כמו סם.

רק אימא נותנת אהבה כזאת.

עד כמה שניסיתי, לא הצלחתי להתעלם מדבריה. הייתי עוצרת את עצמי לפעמים באמצע משפט - "אל תשתפכי...". ואז, כמובן, הייתי משתפכת, בהתאם לאופיי. הייתי פותחת את זרועותיי לקראתם כשפתחתי להם את הדלת עם חזרתם מבית הספר וחושבת לעצמי, האם הם זקוקים לזה? האם אני מפנקת אותם יותר מדי? כל שידעתי - או כל שידעתי בערך, אז, כשהייתי נטולת ידע או הכרה עצמית מספקת בשביל להבהיר את הסוגייה - היה שיציבותי התערערה. אם דבריה היו נכונים, אז כל האימהות שלי הייתה מבוססת על טעות.

בכל פעם ששמעתי בתוכי את הד קולה, משהו בי התכווץ.

חשתי, גם אם רק ברמת התת-מודע, שמכיוון שהסגנון שבו הראיתי לילדיי אהבה נבע מהאישיות שלי ומהרקע שממנו באתי, אז אם הצדק איתה, הרי שתיקון הפגם המהותי הזה לא יבוא רק מתליית פחות תמונות על המקרר, או מאי נתינת שבחים לילדים. בכל פעם ששמעתי בתוכי את הד קולה, משהו בי התכווץ. שינוי ידרוש המרה של אבני היסוד של מי שאני. בשום אופן אי אפשר היה לשנות את האימהות שלי "רק בפן הזה".

הפרשנות שנתתי להערה שלה שמה בסימן שאלה את עצם הווייתי, מפני שלמעשה, לא רק הציורים שלהם נראו בעיניי נפלאים, אלא כל מעשיהם הדהימו אותי, כולל עצם לידתם. זה היה הדבר הכי מופלא: שהילדים האלה בכלל נולדו לי, שהם בכלל הגיעו לחיי, ובוודאי ובוודאי איך שהם ידעו לחייך, להתהפך בעריסה, ללכת, לדבר, לחשוב, לשחק, לאכול, לשיר, לדלג, לצחוק ולבכות.

מאותו רגע, למשך מי יודע כמה שנים, אימהותי עמדה בצל הספק התמידי שהתעורר בעקבות אותה הערה.

ואותו ספק תמידי הוא שדחף אותי, בסופו של דבר, לאהוב את ילדיי אפילו יותר. אם אמונתי בעצמי כאם התמוטטה סביבי, זה היה דבר טוב. זה הכריח אותי להיבנות מחדש.

התבגרות ואמנות המשמעת

התבגרתי עם השנים והבנתי שהסיבה לכך שכל כך נפגעתי מדבריה הייתה שבאיזשהו מקום, באינסטינקט, ידעתי שהם נכונים.

לא מהסיבות שהיא חשבה. לא בגלל שהייתה לי נטייה להשתפך יותר מדי, או להגיד "מתוק", או לחבק ולנשק ולחייך ולשבח. לא בגלל שתליתי את הציורים של הילדים על המקרר וחשבתי שהם הדברים הכי יפים שראיתי בחיי.

כל זה היה בסדר. כמו מים ואור בשביל הפרח, כל הפגנות האהבה האלה, שהיא חשבה שאינם הכרחיים ומוגזמים ו"מפנקים מדי", היו בהחלט במקום, והיו מעוררי חיים. לא היה כל צורך לדכא את זרם ההתלהבות האימהית שלי - אותה אהבה טבעית, חסרת מעצורים, לא מותנית ומלאת עוצמה, שאותה העניק לי אלוקים, בדיוק כפי שהעניק לאמי שלי.

לב פתוח של אם, מלא עד הקצה ומעבר לו, הוא הערוץ של אלוקים לטוב לב בעולם הזה.

לא! - מה שהיה עליי ללמוד, לחקור ולבנות מהשורש היה הגבורה, אמנות המשמעת, שהיא המרכיב השני באהבת אם. היה עליי ללמוד איך לסרב באהבה. היה עליי ללמוד איך להימנע מציפיות לא מעשיות של ציות מיידי, אבל לעולם לא להתעלם מהתנהגות לא נאותה של הילדים.

התכונה הכי בולטת של אברהם אבינו הייתה החסד, אבל היה עליו לפתח בעצמו את ההפך מהחסד כדי להגיע למידה של טוב לב.

לב פתוח של אם, מלא עד הקצה ומעבר לו, הוא הערוץ של אלוקים לטוב לב בעולם הזה. אבל מה שיהפוך את אהבת האם לשלמה, יהיה הפיתוח של מה שנראה כהיפוכו הגמור של טוב הלב.

ומה קרה אחרי עשר שנים?

יום אחד נתקלתי בגב' ל. ברחוב. היא הייתה בדרכה הביתה מבית החולים, שם אמרה שהיא עוברת טיפולים כימותרפיים, ואני הייתי בדרכי לחתונה של חברה של אחת מבנותיי.

התחלנו לדבר.

שאלתי אותה למה אמרה לי את מה שאמרה, אז, לפני כל כך הרבה שנים.

"אני אמרתי דבר כזה?" היא שאלה, עומדת מולי כשמצחה חרוש תלמים בניסיון להיזכר. "המממ... אני לא יודעת, שרה יקירתי. אולי בגלל שאמי מתה בילדותי, במחנה. נו, חיים ולומדים. ילדיי שלי אומרים לי תמיד, שבילדותם אני לא נתתי להם מספיק אהבה"...

*המאמר הופיע במקור ב"משפחה".