עכשיו אפשר לנוח, מותר לנוח.

הוא הסתכל אחורה, רק שאף אחד לא יצוץ לו פתאום עם צו גיוס נוסף, זהו, המלחמה נגמרה, הסתיימה, חוסלה. סופית.

הוא לחם, אלוקים יודע שהוא לחם, אלוקים היה שם לידו, לימד אותו מהו הריח של המוות, רמז לו על הגורל שמצפה לו יום אחד - אולי התחמקת עכשיו, בסוף גם אתה תיתפס, וככל שתתרגל מראש לרעיון כן ייטב.

הוא לחם, שיחק אותה גיבור, קיבל איזה אות הצטיינות אומלל. שמו תמונה שלו בעיתון שאימא שלו מראה כל הזמן לכל הדודים, והוא עומד שם, נבוך. כולם מסתכלים עליו בגאווה, ודודה לאה אומרת לבן שלה, תום, "כשתהיה גדול תהיה כמו נדב", ותום בוהה בו, בכיתה הוא מספר עליו לכל החברים, אבל כשהוא מולו הוא רק בוהה, אולי מתבייש. נדב נראה לו ענק, והוא, הוא מרגיש טמבל - אני? גיבור? למה? כי עשיתי הכל כדי לחיות? כי לא רציתי למות?

טוב שהם לא יודעים כמה הוא פחד שם, שלא ראו את הסיוטים הליליים שלו, שלא שמעו את הצרחות החנוקות שצרח בכל הרגעים בהם הרגיש שהחיים שלו הולכים להיגמר.

המלחמה הסתיימה.

איתה הסתיימו הרבה חברים שלו.

פעם הם היו.

בום.

פתאום הם אינם.

הוא חיכה שאיזה קוסם יוציא אותם מהכובע, או שהמצחיקן ההוא יצוץ מאחורי מצלמה נסתרת "תן חיוך, עבדנו עליך", הם יאמרו לו. אבל הוא לא יסלח להם, מה פתאום שיסלח? איך סולחים על כזה תעלול?

אבל הוא כל-כך רוצה שזה יקרה פתאום. בהתחלה הוא יכעס, אבל אחר כך יירגע, יבין שהמצבה הייתה חלק מתפאורת קלקר הוליוודית לא מוצלחת, שהדמעות היו סינתטיות, שהדם היה שאריות קטשופ מקולקל. בהתחלה הוא יכעס, אחר כך הוא יסלח. הוא מבטיח.

זה כבר לא יהיה אכפת לו, רק שיחזרו.

"אתם שומעים?", הוא צעק.

היה נדמה לו שהוא שמע רחש.

לא, זה סתם חתול שעבר.

אתמול התקשרו אליו. יש מפגש, אתה מוזמן.

"מפגש?" מה זה מפגש? מה יעשו שם?

הסבירו לו שהמפקד יהיה, וכל החברים מהפלוגה.

"מי שנשאר מהפלוגה, אתם מתכוונים".

"כן", ענו.

"ומה יעשו שם?"

"המפקד ידבר, חיילים שיירצו ידברו... הייתם פלוגה מצטיינת".

יופי, בשביל זה הוא יגיע, לשמוע איך כולם מדברים על מה שהיה שם.

מה היה שם בעצם?

הוא כבר לא זוכר, כן זוכר, לא זוכר... לא רוצה לזכור.

אלוקים, אתה זוכר אותי? דיברתי איתך לפני שבועיים, כשהטנק הותקף... כן, כן, זה אני, אותו אחד, השתניתי אתה אומר? טוב, יש לי כמה צלקות חדשות, שלא ראית קודם... תגיד, אתה יכול לסדר לי איזה אלצהיימר מוקדם, משהו זמני, לשנה-שנתיים הקרובות... אה, יש תור? אני מבין... אתה לא יכול להבטיח... טוב, זה בסדר, תודה בכל אופן, אני אסתדר.

"אני אסתדר", זה מתחרז עם "אני אשבר", זה מתחרז גם עם "אני אגמר".

היי, איזה יופי, כמה חרוזים... זה ממש משעשע... יש עוד?? זה ממש חמוד...

אבא שלו לקח אותו הצידה.

"איך היה, בן?" שאל ונעץ בו עיניים עמוקות.

לאבא שלו אי-אפשר לשקר. לאימא שלו אפשר, אימא שלו חיה בעולם של אשליות על הילד הגיבור שלה, לאבא לא. הוא יודע מהי מלחמה. הוא גם הריח את המוות.

"היה", הוא עונה.

"רוצה לדבר על זה?" שאל את השאלה שפסיכולוגים מתחילים אוהבים להציג כשאין להם דרך אחרת לפתוח בשיחה, אבל כשאבא שלו אמר את זה, זה נשמע כמו השאלה העדינה, הרגישה והמתחשבת ביותר בעולם, "אתה רוצה לדבר על זה?".

בטח שהוא רוצה, לא הוא לא, הוא כן, הוא לא, הוא...

"בן?"

"זה בסדר, אני אסתדר, אבא, אתה לא צריך לדאוג".

"אני אסתדר", נשמע לו מוכר מאיפשהו... מעניין למה. יותר מדי דברים נשמעים לו מוכרים לאחרונה.

מוזיקה בוקעת ממסעדה סמוכה, שיר ישן ברקע, מישהו שם מנסה לשכנע אותו לדמיין מה יקרה כשכל האנשים יחיו חיים של שלום.

הוא חייך חיוך אבסורדי. זה היה השיר האהוב עליו, אבל, היי, למה הם הורסים אותו עם המילים האלו? רגע, הסולן באמת כל כך נאיבי שהוא חושב שהוא יצליח לשנות את העולם? הוא דמיין את עצמו מתקשר אליו: "רציתי להגיד לך משהו, בעצם, לא רק לך, גם לכל החבר'ה שלך.. כולכם כל כך אוהבים לשיר על שלום, ועל חלומות... למה אף אחד אף פעם לא מספר את האמת? שאולי אין בכלל עם מי לעשות שלום... שכולם רק רוצים לשיר על זה... ולכתוב על זה... ולספר שזה כזה דבר ערטילאי ויפה... ו..."

וכאן הוא הפסיק את הנאום באמצע. אחר-כך הוא ימשיך אותו, או ישכח אותו, מה זה משנה... אף אחד בלאו הכי לא יקשיב לו. הוא ליטף את לחייו - יש לו זיפים. אף פעם לא היו לו זיפים, הוא תמיד נהג להתגלח למשעי. איזה קטע, יש לו זיפים, והוא אפילו לא שם לב.

"תגיד לי, אתה מטורף?" שאל אותו מישהו שתפס אותו מנסה לדבר עם הבבואה שלו מול איזה מראה שהייתה מוצבת בחלון ראווה באמצע הרחוב. הוא לא ענה, שיחשוב מה שבא לו. אולי הוא באמת מטורף.

הוא שוב התעורר בלילה, החלומות האכזריים ההם... שמח לגלות שהוא לבד במיטה, ובבית. הוא תהה כמה פסיכולוגים מתפרנסים מהשאריות של החברים שלו עכשיו, השאריות ממה שהיו פעם בני אדם.

גם אותו ישלחו, ברור שישלחו.

"מה החלום האחרון שחלמת?", בטח ישאל אותו צעיר בן שלושים וחמש ששירת בעורף.

"אני לא חולם", הוא יענה באפטיות.

מי שלא ישן לא חולם.

"מה המחשבה האחרונה שחשבת?", ינסה.

אני לא חושב. לא רוצה לספר לך, בסדר? תכריח אותי?

הוא דמיין את עצמו מתגרה בו כמו ילד קטן. נהנה מזה.

"מה אמרת?"

"לא אמרתי".

דממה לרגע, ועוד אחד.

הוא יקום, אולי יחזור למחרת. הוא לא מוצא תשיעית פירור של סיבה שתגרום לו לרצות לספר משהו, אבל זה בטח יהיה חינם, על חשבון הממסד, אז למה לא לנצל? למחרת אולי יבוא לעוד שעה של שתיקה. זה טוב, השתיקות האלו... במיוחד כשיש מישהו שמאזין להם בערגה כזו, סופר את ההברות שהוא מוציא. אחר כך הוא עוד יכתוב ברזומה שלו שיש לו ניסיון בטיפול בנפגעי טראומות והלם קרב, והוא יוכל לגבות מכל קליינט תשלום כפול לטיפול.

דווקא אמרו לו שהוא יצא בזול.

"תוֹדֵה לאלוקים שאתה עדיין נושם".

אחרי המלחמה באו אליו כל הנשמות הטובות וניסו לשכנע אותו כמה טוב לו, כמה הוא צריך להודות לאלוקים, כמה העולם יפה, השמש זורחת, הציפורים מצייצות... אח, מושלם ממש.

"החברים שלך מתים, ואתה חי. אתה קולט? חי! ואתה לא נכה, ולא עיוור, ומתפקד יופי".

מתפקד יופי... יופי... יופי... איזה יופי לו.

כשהם אמרו לו את זה הוא שתק. כשהם הלכו הוא חשב שאולי עדיף שהוא היה עם החברים שלו עכשיו, עם כל מה שזה אומר.

השמש עדיין זורחת, איך היא מרשה לעצמה להמשיך לזרוח? מה לכל הרוחות חושבות הציפורים לעצמן כשהן מצייצות? משהו כאן מוזר בכל העסק... הוא הסיט את הוילון.

עדיף לו החושך.

החושך.

בחושך דברים הרבה יותר קלים.

אי אפשר לראות איך הפנים דומעות במראה, אי אפשר להבחין במבטים הלא ברורים, הנבוכים, החצי-מרחמים חצי-בוהים אותם שולחים אליך האנשים שמדברים איתך, ולא ממש יודעים מה לומר ואיך להגיב. הוא אהב את החושך.

פעם לא אהב, היום הוא אוהב.

בחושך גם הרבה יותר קל להתחבא, ואם תהיה התקפת פתע - הוא יהיה מוגן, נסתר... וגם... כשאתה בחושך... אף אחד לא ממש שם לב אליך, אם אתה לא רוצה שישימו. אתה יכול לחיות לעצמך, ולצחוק לעצמך ולבכות לעצמך ואף אחד לא ישאל אותך למה, אף אחד לא יתחיל לנחם אותך, לנתח את המניעים שלך ולדקלם לך כמה העולם יפה, השמש זורחת והציפורים מצייצות.

אף אחד גם לא יראה את השמש, בגלל החושך.

אז הוא הלך בסוף למפגש, הוא ידע שהוא ילך.

הוא הביט בעיניה הכבויות של מי שהייתה פעם הפלוגה שלו. הם הגיעו אחד אחד, לקט של איים בודדים. הוא נזכר בכל הפרסומות של המכונים לטיפוח, שמראים בהם תמונות של "לפני" ו"אחרי", הוא ניסה לדמיין חוברת שתכיל את התמונות של כל אחד מהפלוגה שלו "לפני" ו"אחרי".

יש בתחושה הזו, של אימת המוות, משהו תובנתי מאד. הוא חשב על ירון, זה עם המבט השובב שעישן קופסה ליום, נהג לקרוע את הכביש עם הג'יפ שלו ו"לקח ת'חיים בקלות כי ממילא לא יצא מהם חי". הוא באמת לא יצא מהם חי. אתמול היה בהלוויה שלו, כשהוא כל הדרך מחבק את אחיו הקטן של ירון שמירר בבכי.

הוא לא ידע על מה ירון חשב רגע לפני שמת, אבל הוא ידע על מה הוא עצמו חשב בטנק רגע לפני שחשב שזה קורה לו. הוא לפתע קיבל פרספקטיבה שונה לגמרי, פתאום כל מיני קשיים שעבר בחייו נראו לו כל כך שטותיים, והוא מצא עצמו מבטיח לאלוקים להיות טוב יותר. איך? אין לו מושג, אבל טוב יותר, הרבה יותר, רק לצאת מכאן בשלום...

המון הבטחות הבטיח אז, אפילו לא זוכר מה. הוא צריך להיזכר.

הוא שוב הביט בהם, בחברים שלו, אחד לאחד.

חלק ישבו לעשן בצד, אלה שעדיין יכלו להסתכל על מראה של אש. הייתה להם הפריבילגיה של להתבונן בענני העשן שהפריחו, החלק השני ניסה ללא הצלחה למצוא מקום מקלט למבטים שלהם, ידעו שאם יביטו אחד בפנים של השני, אפילו לשניה.... הקיטור הזה שבוער בהם, לוהט, צורב את נשמתם, לא יוכל יותר להישאר בפנים... ואז...

צחי היה הראשון שהרשה לעצמו לבכות.

ככה בשקט העיניים שלו נהיו לחות משהו, יותר ויותר, הוא תמיד היה הרגיש מבין כולם.

אחר כך השאר גם. לבסוף נדב.

מחסום השתיקה הגדול נפרץ.

הם ישבו שם כולם, ומעולם לא חשבו שהם מסוגלים להיות כל כך סנטימנטאליים... ואם בהתחלה כל אחד ניסה לשמור על ארשת ככל שיותר קפואה, הרי שלפתע לאף אחד כבר לא היה אכפת... ואף אחד גם לא הביט על השני, כל אחד היה מרוכז בעצמו, בכאב הפנימי שלו, ובחוויית האובדן שהוא חש.

הם ישבו ובכו כמו שגברים יודעים לבכות, בלי מעצורים, בלי חששות.

אחר כך הפסיכולוג ינסה להסביר לו את משמעות הטיהור שבבכי, הקתרזיס, ההזדככות והפורקן. אבל עכשיו שום משמעות של בכי לא הייתה חשובה לו כמו הבכי עצמו.

עכשיו אפשר לנוח, עכשיו, אחרי שהכול נגמר.

הוא ילך לישון, יקווה לקום בעוד שנה, אחרי שהכול ייגמר לחלוטין, הרחובות ישתתקו מצלילי המלחמה, המצבות יתמלאו באבק, הכותרות בעיתונים יספרו על תהליכי שלום, תחרויות שחיה וכוכבי פופ.

אף אחד לא יזכור אותו, או ישאל אותו איך הוא מרגיש.

השמש תזרח אז, והציפורים יצייצו, ואולי זה כבר לא יהיה אכפת לו, אולי יפתח איזו חברת סטארט-אפ חדשה. אולי יצטרף לקורס רייקי. אולי יטוס לחו"ל לטיול פורקן. אולי יחזור בתשובה. אולי.