|
היתה לי חברה, שהיתה מגיעה אלי מפעם לפעם כדי לדבר אתי. היינו יושבות יחד על כוס קפה, ומדברות. בעצם, לא אני דברתי, אלא בעיקר היא. אם אנשים באים אלי לשפוך את הלב, אני מוכנה לשמש להם כותל. החברה לא ספרה לי על צרות גדולות. כביכול שוחחנו על עניני הבית, ואיך לגדל את הילדים. השיחה נשמעה יומיומית למדי, ובכל זאת, מתחת לפני השטח, רחשו דברים.
היא אמרה - "אין לי כוח להכין לילדים ארוחת צהרים. כשהם באים הביתה, הם מוציאים מן המקרר 'שוקו' ולחמניה ואוכלים."
קבלתי את הדברים, למרות שזה נשמע לי מוזר שלא מכינים לילדים באופן קבוע ארוחת צהרים "כי אין כוח אליהם". חשבתי שיש כל מיני טיפוסים ולא כולם חושבים כמוני שארוחה חמה וקבועה בכל יום היא דבר בסיסי.
החברה המשיכה - "הגדולים מסתדרים לבד, אבל לקטנה שלי אני ממשיכה לקנות מטרנה. יש בזה את כל החומרים המזינים שהיא צריכה."  | | הקטנה שלה היתה באותו זמן בת שלוש וחצי. בהחלט לא גיל מקובל לאכילת מטרנה. | | |
הקטנה שלה היתה באותו זמן בת שלוש וחצי. בהחלט לא גיל מקובל לאכילת מטרנה.
בשיחה אחרת אמרה לי החברה "חדר הילדים נשאר מבולגן כל היום. אין לי כוח לסדר. אני משאירה את המיטות הנשלפות בחוץ וככה יש לכל אחד מיטה כשהוא חוזר הביתה."
"ואיך הם מסתובבים בבית?" שאלתי אותה. (הם גרו בשכירות בדירה קטנה, כך שהצפיפות היתה גדולה במיוחד אם המיטות נותרו פתוחות.)
"הבנים מגיעים מאוחר, יורדים למטה לרכב על אופנים ועולים למעלה ישר לישון. אין לי כוח שהם יסתובבו בבית."
לא היה לי מה לומר לה. חשבתי בלבי שאני נהנית כשהילדים שלי מביאים את חבריהם הביתה. ילדים אוהבים תחושה של בית.
זמן מה לא ראיתי אותה, ופתאום, כשבועיים לפני פסח הופיעה אצלי החברה ואמרה - "אני לא יודעת מה יש לי. אני לא מסוגלת להתחיל לנקות את הבית לפסח. אני מסתובבת בבית מפינה לפינה, יודעת שעוד מעט פסח ואין לי כוח להתחיל."
חשבתי שאולי היא לא מאורגנת, וקשה לה להחליט ממה להתחיל. כ"בלגניסטית", מצאתי לי שיטות שונות ומשונות לסדר את הבית. החלטתי להעמיד לרשותה של החברה את הנסיון שלי בענין. הצעתי לה שאבוא אליה ונראה יחד מה אפשר לעשות.
היא הסכימה.
עזרה קטנה
למחרת, הגעתי אליה מצוידת בהרבה רצון טוב. החלטנו להתחיל בחדר ההורים. היו שם שני ארונות ישנים שקבלו "בירושה" יחד עם הדירה.
הצעתי לה שנרוקן את כל החפצים שעומדים מעל הארון. ובקשתי ממנה שקית ניילון לאשפה. התחלתי להוריד בעצמי את החפצים. הם היו מלאי אבק ורובם היו סתם חפצים ללא שימוש. על החפץ הראשון שזרקתי היא עוד הבליגה, אבל לאחר שניסיתי לזרוק עוד, החברה כמעט התנפלה עלי. "לא, את זה אי אפשר לזרוק. אני צריכה את זה." | | ההתנפלות המילולית שלה סימנה לי איזה קו אדום. | | |
ההתנפלות המילולית שלה סימנה לי איזה קו אדום. לא נפגעתי ממנה. הבנתי באותו רגע שהיא זקוקה לעזרה יותר גדולה ממה שאני יכולה לתת לה. אבל מכיון שהתחלתי, החלטתי שלא אעזוב אותה כך. אמרתי לה - "אני רואה שאת לא יכולה להחליט לגבי החפצים האלה. בואי נשים הכל בשקית ונכניס לארון, וכשתרצי, תחליטי מה את רוצה לזרוק ומה לא." ההצעה הזו התאימה לה.
הצעתי לה לעבור לארון הבגדים. בקשתי ממנה להוציא את הבגדים שלה קולב אחר קולב כדי שנבדוק אותם ונחליט מה היא מעונינת להמשיך ללבוש ומה ימסר לביגוד "יד שניה" שפעיל אצלנו באזור. (הם מקבלים חבילות בגדים משומשים ומוסרים אותם לנזקקים). תארתי לעצמי שיהיה לה יותר קל למסור בגדים מאשר לזרוק סתם לפח. יש טיפוסים שלא מסוגלים להפרד משום דבר.
הפעם נהגתי בחכמה לאור הנסיון הקודם. שאלתי אותה על כל בגד האם הוא מוצא חן בעיניה, והאם יש סיכוי שהיא תלבש אותו אי פעם. באופן הזה הצלחנו להתגבר על תא אחד בארון הבגדים במשך השעה הקרובה. כשיצאתי משם לקראת הצהרים, היתה שקית גדולה של בגדים משומשים למסירה. חברתי הבטיחה שהיא תמשיך את הסדר שהתחלנו ביחד ותנסה לסדר את יתר הארון לבד.
ההתדרדרות נעצרה
שוב עברה תקופה שבה לא פגשתי אותה. יום אחד אני רואה את החברה עוברת ברחוב עם תיק, ממהרת לאוטובוס.
היא זיהתה אותי, נעצרה והודתה לי.
"אלמלא את, הייתי עד היום שקועה בבוץ. את נתת לי את הכוח להתחיל מחדש. אחרי שסדרתי את הבית, ניסיתי לחפש עבודה אחרת במקום זו שפוטרתי ממנה ומצאתי עבודה במשרד מחוץ לעיר. אני נוסעת לשם עכשיו." | | ההתערבות שלי פשוט עצרה את תהליך השקיעה שלה ונתנה לה מרץ להתחיל מחדש | | |
באותו יום אחר הצהרים היא התקשרה אלי וספרה לי איך לאחר שפוטרה מעבודתה הקודמת היא שקעה לתוך עצמה לאט לאט עד שהפסיקה למצוא טעם בחייה. עבודות הבית הטילו עליה שעמום והיא השתדלה להמנע מהן. במצבה הכספי הרעוע לא יכלה להעסיק עוזרת כמו ב"ימים הטובים" כשעבדה בעבודתה הראשונה. וכך התדרדר מצבה מבלי שהבחינה בכך עד שהגיעה לחוסר יכולת לפעול.
ההתערבות שלי פשוט עצרה את תהליך השקיעה שלה ונתנה לה מרץ להתחיל מחדש. היא הרגישה שמישהו מתענין בה ואכפת לו ממנה וזה כל מה שנזקקה לו כדי לגלות בעצמה כוחות שהיו בתוכה.
רק שנים אחר כך, קראתי ספר בנושא דכאון והבנתי שהחברה עברה משבר שגרם לה לדכאון. במקרה שלה, היא פנתה אלי לעזרה משום שחשה שאינה יכולה לתפקד לבד. אולם אני, כחברה בלתי מיומנת בנושא דכאון, לא "תפסתי" מה קורה לה. הלכתי לעזור לחברה בתום לב, מבלי לדעת הרבה, והעזרה הועילה. אילו הייתי יודעת שהיא בדכאון, הייתי מנסה לעזור לה עוד קודם.
דכאון
"אני בדכאון, ב-down".
כמה פעמים שמעתם או השמעתם ביטוי שגור זה? לא תמיד הוא מביע דכאון אמיתי, אבל לפעמים כן. וישנם אנשים שאינם אומרים כך, ובכל זאת הם בדכאון. מכירים את האנשים שמתלוננים ללא סוף, שמקטרים באופן כרוני? או כאלו שדורשים ותובעים מכם, הקרובים להם, כה הרבה עד שאין בכוחכם לעמוד בכך?
פקחו עינים, אולי הם נמצאים בדכאון וזקוקים לעזרה מקצועית. לפעמים ההתעלמות מקרובים "נודניקים" כאלה גורמת להם לשקוע עמוק יותר בעצמם ולהכנס למבוך ללא מוצא שעלול להסתיים בתוצאות חמורות עד הרס עצמי.
דכאון הוא כמו מחסום בין הסובל לבין החברה מסביבו.
ישנם כאלה שמצליחים להתאושש לבד - טיפוסים עם חסינות נפשית שעוזרת להם להתמודד עם משברים בלתי צפויים בחיים כמו מחלה, אובדן, גירושין, פיטורין ושאר צרות. ("מה שלא מחסל אותי, מחשל אותי")
לעומתם ישנם אחרים שרגישים לתופעות שונות בחיים. ה"רגישים" עלולים להתמוטט אם הם מרגישים עומס בעבודה, מועקה לפני מבחנים או ראיונות חשובים, שינוי סביבה עקב החלפת מגורים ועוד. כמו שקרה לחברה שלי.
אולם אין סיבה להגיע עם דכאון עד למצבים קריטיים (מחלות נפשיות וגם גופניות, או אבוד החיים.)
לכל דכאון ישנם שלבים מוקדמים שבהם ניתן לעצור את התהליך בעזרה המתאימה.
בכל מקרה, כדאי תמיד לשים לב לסובבים אותנו ולהיות שם בשעת הצורך לומר את המילה הנכונה שתעזור לאלו שאינם יכולים לעזור לעצמם בגלל שהם שקועים בדכאון.
פורסם בתאריך:
8/8/2004
| 
