ערב אחד בחג הסוכות, בחגיגה השנתית של שמחת בית השואבה שנערכה בנווה ירושלים - סמינר ירושלמי לבנות - השתתפתי יחד עם בנותיי בריקוד שנמשך ארבע-חמש שעות ברציפות. כמו בכל שנה, להקת נשים ירושלמית ניגנה את המוזיקה הרועמת, שהייתה מחרישת אוזניים, מדהימה, קצבית ולעתים מתוקה ומלאת כיסופים. מאות נשים ובנות מכל הגילאים, רובן זרות זו לזו, רקדו באותן שעות חסרות מעצורים, כאילו לא קיים בעולם דבר מלבד כפות רגליהן, השירים והשמחה שבליבן.

בהיכנסה מבעד לאותן דלתות היא רצתה שהשם בכבודו ובעצמו יחכה לה שם.

מאוחר בלילה, כשחזרנו הביתה באוטובוס, בשעה שבתי הקטנה ישנה על ברכיי ובנותיי המתבגרות משוחחות עם חברותיהן, נזכרתי בשמחת בית השואבה לפני 25 שנים, כשאישה יהודייה צעירה, המטפחת בליבה כמה תקוות רכות ושאלות קשות, נכנסה לבית הכנסת. לבדה בעיר הגדולה, היא שמעה שבאותו לילה יהיו שם ריקודים והיא ציפתה לזה כל השבוע. היא כל כך רצתה לרקוד - היא קיוותה למצוא קהילה שתאמץ אותה לחיקה, היא רצתה הסברים מן היהדות לכל דבר בחייה האישיים ובעולם כולו. ולבסוף, בהיכנסה מבעד לאותן דלתות היא רצתה שהקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו יחכה לה שם.

מעזרת הנשים של בית הכנסת, התבוננתי למטה על הגברים הרוקדים בחג יהודי שלא ממש חגגתי בעבר. אבות הושיבו ילדים על כתפיהם וחגו סביב עוד ועוד; ילדות וילדים נכנסו ויצאו מהתהלוכה המענגת הזאת. נראה היה שהמשפחות המאוחדות האלה נמצאו בכל מקום. המוזיקה הייתה מהירה, רועמת ומעוררת. בחוץ היו גשם, רעמים וקור. בפנים היה חם ומואר.

קיפצתי בחוסר סבלנות על רגליי, והצצתי בנשים שישבו על שורות הספסלים. וכשלא יכולתי לעמוד יותר במתח, התקרבתי בצעד מהוסס לגברת שלווה למראה שישבה מעט לשמאלי. התחלתי להבחין בפאות שכיסו את ראשי הנשים האלה בקפידה. לאישה זו הייתה פאה חומה וכובע עגול קטן מעליה. "סליחה, אפשר לשאול משהו?"

"כן?" היא סובבה מעט את ראשה. היא היתה בשנות השלושים לחייה: אישה מטופחת בצורה נעימה וקלאסית, בעלת תווים חלקים ונעימים לעין, לבושה בחליפה כחולה כהה בעלת צווארון תחרה לבן. לידה הרגשתי פרועה ומרושלת, אבל הייתה זו הסערה שבלבי שאותה ניסיתי להסתיר, יותר מאשר את חיצוניותי. "סליחה, את יכולה להסביר לי..."

"כן?"

"הייתי רוצה לדעת למה הנשים לא רוקדות עם הגברים."

היא בהתה בי בעיניים חומות פעורות לרווחה. סנטרה נשמט. הנערה הנאה שלצידה - כנראה שהייתה זו בתה - בשיער חום חלק קלוע בצמות, רכנה מעט קדימה ובחנה אותי בסקרנות זהירה. ליד שתיהן הרגשתי כמו מפלצת פראית. "סליחה", אמרה האישה. "אני מצטערת, אני לדבר רק צרפתית..."

חזרתי על השאלה והפעם לא ניסיתי להסתיר את הטון הנוקב שמאחורי המילים.

חלפו כמה רגעי שתיקה ואז: "את לדבר עם בעלי. הוא רב. הוא לדעת טוב את התשובה לשאלה שלך, הוא לדעת לדבר יותר טוב ממני. את לחכות אחר כך למטה ואני לקרוא לו."

אחר כך, בחדר הכניסה המצופה בעץ, חיכיתי. בצד אחד הייתה מלתחה, ובשני מדרגות עץ אלון. נערות, נשים וילדים קטנים ירדו כולם במדרגות, משוחחים ביניהם בשמחה ובהמולה. גברים, נערים וילדים קטנים יצאו מדלת אחרת לימיני, וכולם לקחו את המעילים והצעיפים שלהם. משפחות התאחדו מחדש, המקום התרוקן בהדרגה ואני נותרתי לבד. לפתע נפתחה דלת זכוכית אטומה וגבר מזוקן, לבוש בחליפה שחורה ועל ראשו כיפה שחורה גדולה, צעד קדימה. כשהדלת נסגרה מאחוריו, ראיתי לרגע את בית הכנסת המואר היטב שמאחוריו.

הוא עמד לפני, חשדני. האם אני מפחידה את האנשים האלה?

"כן?" הוא אמר. "אשתי אמרה לי..." גם הוא נראה אירופאי, ממדינה לא ברורה, אולי בלגיה. "רצית לדעת בקשר לריקודים?"

כעס ומרירות התעוררו בי לפתע. לטובתו, עדיף שהבעל הזה, הרב הזה שלה, יוכיח לי שנשים הן לא אזרחים סוג ב' בכל העסק הזה. ושאלוקים ישמור עליו אם הוא לא יוכל לתת לי תשובה מספקת, ומייד.

"נכון. רציתי לדעת למה אסור לנשים לרקוד עם הגברים." כעסי נשמע לאוזניי מוחלט, קר, מלא ביטחון עצמי, כפי שרציתי שיישמע. "גם להן מגיע ליהנות."

הגבר הזדקף למלוא קומתו והתבונן בי בסנטר מורם. כיום אני מבינה שהוא ניסה במהירות לחשוב מה לומר לי בתגובה. מה הדבר שיועיל באמת לנערה עצובה זאת, בעלת העיניים המפוחדות? האם היא רפורמית? האם היא אחת מהפמיניסטיות האלה? "נשים לא צריכות לרקוד משום שהן בדרגה גבוהה יותר מהגברים." הוא התפתל מעט, מנסה לקלוע למטרה עם הנערה העוינת הזאת. לפחות כך הוא קיווה. "מלאכים צריכים לרקוד?"

משהו נפתח בי, ערוץ כלשהו. רציתי להאמין... לו? הכעס התפוגג לרגע ופינה מקום לתשוקה - תשוקה שהובילה אותי למקום הכואב הזה מלכתחילה, מקום בו הרגשתי טמאה וחסרת ערך. האם מלאכים צריכים לרקוד? ניסיתי להפנים את דבריו. את האמירה שאני לא צריכה לרקוד, בגלל שאני מלאך.

עדיין, היה לי קשה להישאר חסרת תנועה, רגליי השתוקקו לזוז.

האם זה אומר שאני לא מלאך?

הלוואי שהייתי מלאך.

האם מלאכים צריכים לרקוד?... זה נשמע כמו מחמאה. זאת בוודאי מחמאה. אבל אולי לא בשבילי? כי אני כן צריכה לרקוד?

רציתי לשמוע יותר, וחיכיתי להמשך. אבל נראה היה שהרב סיים את דבריו, וציפה שאלך. יצאתי החוצה ללילה קר, כשאני נושאת את תשובתו בלבי המרוקן.

הלוואי שהם היו משכנעים אותי שלמרות שאף אחד מאיתנו אינו מלאך, כולל אותי, יום אחד נצליח להמריא.

שני עשורים לאחר אותו לילה, בעודי יושבת באוטובוס, גאתה בי חמלה כלפי אותה ילדה, כמעט כאילו הייתה זו בתי ולא אני עצמי. הלוואי, חשבתי לעצמי, שאותו רב בעל כוונות טובות ואשתו היו אומרים לי שמותר לנשים לרקוד בנפרד, ומסבירים לי בכנות מדוע נשים יכולות להתבונן בגברים הרוקדים אך לא להיפך. הלוואי שהם היו משכנעים אותי שלמרות שאף אחד מאיתנו אינו מלאך, גם לא אני, נשמתנו יכולה להגביה עוּף. הלוואי שהם היו מספרים לי שאולי אצליח להתעלות על המגבלות האנושיות שלי על-ידי קיום מצוות ההלכה היהודית.

באותו ליל סוכות קר וגשום, הצטערתי שאף אחד לא ידע כיצד לגרום לי להרגיש שייכת, במקום להרגיש מנודה.

אבל איך אפשר בעצם לצפות לדברים כאלה? מבחינה תרבותית, חיינו בעולמות כל-כך נפרדים. כפי שדבר לא הכין אותי למפגש עם העולם שלהם, העולם שלהם לא הכין אותם בשום דרך כיצד להתייחס לבחורה מערבית צעירה ומודרנית. ובאותם ימים, עדיין לא היו סמינרים לנשים - סמינרים שתוכננו במיוחד לנשים כמוני, סמינרים בהם דיברו בשפה שלי.

בעוד צלליה המוכרים של ירושלים חולפים על פנינו בחשיכה, קלטתי לפתע שגם אם הרב ואשתו היו נותנים לי את התשובות הכנות שחיפשתי, ייתכן שלא הייתי מצליחה לשמוע אותן. כל מושג ההפרדה בין גברים לנשים היה בוודאי נראה בעיניי כה מיושן, מדכא ומוזר, שייתכן כי הייתי דוחה את האמת הברורה גם אם היו מציעים לי אותה.

על כל פנים, השם בכבודו ובעצמו חיכה לי, בדיוק כפי שקיוויתי. כמה שבועות לאחר מכן, הוזמנתי לסעודת ליל שבת בביתם של אחד הזוגות בשכונה. כשהאישה הדליקה שני נרות שבת וכיסתה את עיניה, המחזה היה כה יפה בעיניי, וכל כך התרגשתי מכך שזהו מנהג יהודי - חלק מהמסורת שלי - עד שהתיישבתי במקומי, הוצאתי את בלוק הציור שלי, וציירתי רישום פחם של הנרות ושלהבותיהם הבוערות.

היא לא אמרה דבר. ישבתי שם לחלוטין לא מודעת לכך שאני מחללת את השבת מול עיניה, וציירתי את התמונה שלי עד שהיא הסיחה את דעתי עם התינוקת שלה (היא הבינה שגם האורחת שלה "נולדה" לא מזמן). הרגשתי שאחרי הכול, אולי העולם הזה יכול להיות גם שלי. מצאתי את דרכי.

*מובא ברשות מתוך ספרה של שרה שפירו A Gift Passed Along בהוצאת ArtScroll