עד לפני מספר שנים לא רב הייתי סטודנטית נמרצת למדעי המחשב, יהדות וחינוך בסמינר למורות בדרום הארץ.

תקופה זו הייתה אחת התקופות היותר חווייתיות של חיי. מדובר היה על סמינר לבנות, שמלבד הקניית ידע ברמה גבוהה בתחומים שנלמדו בו, הוא היה גם מוסד חינוכי נפלא ששם דגש על בניית האישיות של התלמידות, הקניית מידות טובות, פיתוח הזהות היהודית והעמקת הקשר בין האדם לבורא. שם הכרתי את מי שהיום נחשבות לחברותי הטובות, שמעתי הרצאות בנושאים שונים ומעניינים ולמדתי את היהדות לעומקה.

לבד מאשר הנושאים שנלמדו במסגרת הפורמאלית, למדתי גם דברים קטנים במהלך החיים המשותפים עם החברות במעונות. אחד הדברים היותר נחמדים שלמדתי היה דווקא... נתינת צ'ופרים, מנהג מוכר וחביב לחלוטין ששם התפתח לכדי אומנות של ממש.

למי שלא יודע, צ'ופר זו מעין מתנה קטנה, בד"כ בתוספת פתק (לעיתים אפילו פתק לבד, אבל מושקע ויצירתי), שנוהגים לתת לרגל הזדמנויות שונות או אפילו לרגל כלום, סתם כי אכפת לנו מהאדם.

יכולתי לחזור מדופרסת לחלוטין אחרי מבחן קשה ולמצוא על המיטה שלי חפיסת שוקולד, מחברה לחדר שהבחינה במצב הרוח הלא נחמד שלי, עם פתק "רק רציתי שיהיה לך מתוק".

ככה זה התנהל שם, באופן קבוע ממש, ולאט לאט למדתי גם אני את השיטה ומ"מקבלת" הפכתי ל"נותנת".

צ'ופר יכול להיות כל דבר כמעט.

הוא יכול להיות אצטרובל מדהים של עץ אורן כשהוא ניתן, קשור בסרט קש צבעוני, לחברה חובבת טבע ומוצרי נוי בלתי-מתועשים. הוא יכול להיות חטיף שוקולד עם שם מעניין שמתקשר לנו עם הברכה אותה אנו רוצים לאחל ("יקירתי, שמתי לב שאת לחוצה היום- אז מה דעתך לקחת קצת פסק זמן?", או: "שיהיה לך כיף-כף בטיול מחר"), הוא יכול להיות נר הוליסטי שעולה 9.90 ? שנסמל באמצעותו את כל שפע האור שאנו רוצים לברך בו את הזולת, הוא יכול להיות כרטיס ברכה קטן המכיל משפט בעל תובנה חזקה שאנו רוצים להשמיע לאדם שזקוק לו, הוא יכול להיות גלוית\צילום נוף עם הקדשה אישית והוא יכול להיות סתם קרואסון שוקולד ענק + אייס קופי "take away" שהחלטנו להעניק בתור ארוחת בוקר מצ'פרת למישהו שאנחנו רוצים לעשות לו כיף.

אחד הדברים שהכי "כיפיים" בצ'ופר אמיתי זה שאי אפשר לנבא אותו מראש

בד"כ צ'ופרים נהוג (א-לה הסמינר שלמדתי בו), לא לתת בעצמנו אלא להעביר אותו דרך צד שלישי, או סתם להשאיר אותו בחדר\על המדף\על המיטה\בתיק של השני תוך כוונה שמושא הצ'ופר יתקל בו בהפתעה.

אחד הדברים שהכי "כיפיים" בצ'ופר אמיתי זה שאי אפשר לנבא אותו מראש. בניגוד לכרטיסי הברכה הצפויים ליום ההולדת, למשלוחי המנות הפורימיים או לכרטיסי השנה טובה שמגיעים כל שנה בריטואל קבוע ואנו יודעים "להתכונן" אליהם כל כך עד שהשאלה הגדולה היא לא "האם נקבל?", אלא "מה נקבל? למה דווקא את זה? מה אנחנו נתנו בשנה שעברה? ומה זה אומר על הקשר שלנו? ", צ'ופר זו מתנה שניתנת לא בגלל שהיא "אמורה" להינתן לרגל הזדמנות מיוחדת, אלא כי האדם שנותן מרגיש שהיא רוצה לתת. זו מתנה שאמנם אפשר לוותר עליה "בלי לפגום בקשר", היא לא באה למלא אחר שום מחויבות, אך דווקא בגלל עובדה זו ההשפעה שלה גדולה הרבה יותר.

בכל המאמרים שמנסים ללמד בחורים צעירים את מלאכת החיזור מדברים על "המתנות הקטנות": שוקולד, זר פרחים או אפילו סתם ורד בודד שניתנים להם בדרמטיות למושא האהבה, כל כך הרבה מדברים על כך עד שבשלב מסוים כל המחוות הנהדרות הללו הצטמצמו לתוך לתוך כותרת של "מחוות רומנטיות" ושכחנו שאולי אפשר להשתמש באותה הטכניקה כדי לעשות טוב גם לחברים/ות קרובים, בלי שום עניין רומנטי, רק מתוך אכפתיות, ידידות ורצון כנה לשמח את השני, וגם להזכיר לעצמנו עד כמה הוא חשוב לנו.

לא מדובר במחוות יקרות או כאלה שדורשות מאמץ מרובה, לעיתים מדובר אפילו רק בפתק מעריך, בעל מספר מילים מועט אבל שיש בו יכולת לזרוע בשני כוח להתמודד, ולגרום לו לחייך למשך כל אותו היום. איננו יכולים לדעת - הרבה פעמים משפט שאנו כתבנו פעם אחת בחמש דקות, יקרא ע"י השני עוד 50 פעם לפחות, בלוּפּ שחוזר על עצמו במשך שעה ארוכה...