משהו בעל חשיבות עליונה התרחש היום בירושלים עיר הקודש. משהו שמצדיק את קיומי. מי יודע? אולי הוא מוחק עשורים של עבירות, של זדונות, של טעויות, של זמן שאבד, רגעים ושעות חסרי תחליף מתוך חיי היקרים, שבוזבזו על חשיבה קטנונית. אולי זה ייצור אלף מלאכים בוהקים שיום אחד, אחרי מאה ועשרים, יסנגרו עלי, ויחרישו את קולותיהם של אלפי המלאכים המקטרגים שראו אותי ברגעיי הגרועים ביותר.

קבעתי לצאת לקפה ב"סנטר 1" בכניסה לירושלים, עם שלוש חברות ותיקות שלי, ולא רציתי לאחר. הפגישה שלנו נקבעה ל-9:45, ואני הזמנתי מונית ל-9:40, מה שכבר לא הותיר לי הרבה מרחב תמרון. אז כדי לחסוך קצת זמן, יצאתי לחכות ברחוב.

השעון, על רצועתו הקרועה, היה טמון איפשהו בתיק שלי - יכולתי רק לנחש כמה זמן חלף - אבל נראה לי שעברו 5 דקות, ואחר כך עוד שלוש או ארבע נוספות. אז, כשהתקרבה מונית עם סמל החברה שאליה התקשרתי, אותַתִּי לה באופן בולט ממקומי על המדרכה - לא כמו שהמלכה אליזבת מכירה בקהל מעריץ, או כמו שאדם מנופף לחבר בצד השני של רחוב יפו, אלא כמו טובעת שמנסה לקרוא לספינה חולפת.

המונית חלפה על פניי בלי שהגבר הכהה שליד ההגה יזרוק לעברי מבט, ובלי שהנוסעת הכהה שישבה מאחור תפנה אליי את ראשה.

העפתי מבט נואש בשעון. הוא לא היה שם.

ואז, מייד אחר כך, מעבר לעיקול, הגיעה עוד מונית עם אותו סמל מבורך. היא האטה כשנופפתי לעברה, הפעילה את האיתות השמאלי, וחנתה לצדי. תפסתי את הידית ופתחתי את הדלת.

האם יכול להיות שהאדם הזר הזה כועס עלי?!

"זה לא בסדר!" קידם את פניי הנהג באופן נחרץ. האם יכול להיות שהאדם הזר הזה - בעל הכתפיים הרחבות והחולצה הצבעונית, בשנות הארבעים לחייו - כועס עלי?! היה לי קשה להעלות על דעתי למה או מדוע. "למה סימנת למכונית השנייה? הזמנת מונית, את צריכה לחכות עד שאני אגיע! למה את יוצאת לרחוב? הזמנת מבית מספר 49. את אמורה לחכות ב-49 עד שאני אגיע. המונית תגיע!"

"אני מחכה כבר עשר דקות", אמרתי. זה נראה פחות או יותר נכון.

"אז מה?" הוא ענה. "המונית תגיע. חכי בסבלנות!"

"ראיתי שהמונית ההיא גם היתה מחברת ה'צומת' שממנה הזמנתי."

"ומה היה קורה אם הוא היה עוצר לך?" עיניו שהשתקפו במראה הפנימית היו צרות ויורות גיצים, ממוקדות ובורקות בזעם. "הייתי מגיע ומחכה מי יודע כמה זמן! זה לא בסדר!"

רציתי להגיד: אוף, תשתוק כבר. זאת לא העבירה הכי חמורה בעולם. הכעס גאה בתוכי ורציתי לומר: אתה לא יכול לתאר לעצמך שאולי הייתה לי סיבה טובה מאוד לנפנף למונית ההיא? אני ממהרת! לקח לך הרבה זמן להגיע לכאן! גם המונית ההיא הייתה מחברת ה'צומת'! אתה לא מבין? אתה לא יכול לסלוח לי?

"חשבתי שזאת המונית שלי", אמרתי ותהיתי אם זאת האמת. נראה לי שכן.

"זה לא בסדר!" הוא סיכם.

ואז הוא השתתק והמשיך לנהוג.

בנקודה זו עלתה בזיכרוני תמונה מלפני שנים. אבא שלי נוסע במונית בירושלים. הוא מנה ביד אחת את דמי הנסיעה, והושיט אותם לעברי כדי לוודא שהכין את הסכום הנכון. "יש כאן שני שקלים יותר מדי", אמרתי לו.

"זה הטיפ", ענה אבא שלי.

"אה. אבל לא נוהגים לתת טיפ לנהגי מונית", אמרתי.

הוא התעלם מההערה שלי ושילם, וכאשר עמדנו על המדרכה הוא אמר, "את יודעת, נהיגה במונית זאת עבודה קשה. כל היום לתמרן בתוך תנועה ערה, והאנשים בדרך כלל ממהרים ומשום מה מרגישים שמותר להם לנהוג בגסות באדם שלוקח אותם לאן שהם רוצים להגיע. אני לא מקנא באלה שצריכים להתפרנס ככה".

הבנתי, שאולי קורה לעתים קרובות לאדם הזה, שהוא נשלח לאסוף מישהו לנסיעה - מישהו שבינתיים עצר מונית אחרת, והשאיר אותו ממתין לשווא. הלוואי שהייתי יכולה לדבר על זה שוב עם אבא. זוכר את הפעם ההיא במונית בירושלים, שנתת טיפ לנהג, ו...

האם לא יהיה נחמד, חשבתי, אם לשם שינוי מישהו אחר יגיד "מצטער, תסלחי לי" במקומי?

אולי אני צריכה לבקש סליחה?

אבל לא רציתי. פתאום נראה לי שאני האדם היחיד בעולם שצריך כל הזמן לבקש סליחה. חוץ מזה, לא הצטערתי. הוא צריך לבקש סליחה.

האם לא יהיה נחמד, חשבתי, אם רק לשם שינוי מישהו אחר יגיד "מצטער, תסלחי לי", במקומי? למה זאת צריכה להיות תמיד אני? זה מה שקרה ממש אתמול. התעצבנתי על עורך-דין חמום-מוח בטלפון, ואמרתי לו שאני מתכוונת להעביר את התיק שלנו לעורך-דין אחר. זאת הייתה הרגשה טובה כל כך... לרגע, להעמיד אותו במקומו. ואז, הרגשתי רע. אז התנצלתי! למה הוא לא התנצל? נשבר לי מהתנצלויות.

גוש קטן של תחושת השפלה התכדרר בתוכי. נעצתי מבט בעורפו של הנהג. היה לי הרבה להגיד לו. יכולתי לחוש את טעמה של ההגנה העצמית על לשוני, ידעתי בדיוק מה יהיה הטעם של שחרור הלחץ הזה עליו, לתת לו מה שמגיע לו... אבל איכשהו, הבוקר, זה לא היה כל כך מפתה. עשיתי את זה אתמול. נמאס לי מהמלחמות הקטנות האלה ומתוצאותיהן, ובמידה כלשהי פשוט רציתי ללכת על בטוח.

התמקמתי לי במושב האחורי ופתחתי את העיתון, סיכומי המלחמה הגדולה בצפון היו יותר מדי בשבילי. יש מידע על החיילים החטופים? שומרים על הפסקת האש? האם מתקרבת עוד מלחמה, גדולה יותר?

עיני הנהג ננעצו בי מבעד למראה.

הוא נהג בשקט.

כשהתקרבנו לסנטר 1, הגענו לרמזור. יכולנו לנסוע קדימה או לפנות שמאלה.

"ישר או שמאלה?", הוא שאל.

"ישר בבקשה". הפכתי עמוד, אבל עדיין יכולתי לראות במראה את העיניים שלו, ונראה כאילו - כן! - הן מחייכות חיוך תוהה. הוא הרים יד אחת מההגה והצביע על הראש שלו כאילו לשאול, "מה הולך שם?" ראשו התנער בתנועה אינסטינקטיבית כאילו לעורר עצמו מנמנום, ואחר כך נפנף קלות בידו - אל המראָה - אליי! - כמו שמנופפים לידיד בצדו השני של הרחוב.

"אני מצטער", הוא אמר.

הלב שלי החסיר פעימה. "זה בסדר!"

היססתי.

"גם אני מצטערת!"

דברים גדולים ונפלאים קורים עכשיו בשמים. מלאכים, שלו ושלי, מאושרים. מלאכים פוצחים בשירה.

יש סיכוי לשלום במזרח התיכון.