הוא רק בן 27. ונאלץ להתמודד עם המוות פנים אל פנים.

לפני שנה וחצי, סבו נפטר. הוא היה קשור אליו, אהב אותו. העריץ. ביקר אצלו פעמים רבות, ובאחד הביקורים, כשאביו לצידו, עצם הסב את עיניו, ונפרד ממנו. לתמיד.

הוא התקשה אז, לבלוע את הדמעות. להמשיך הלאה. להתקדם. אבל עשה זאת. יד ביד, עם אביו. אבא תמך בו. הסביר, שמע והקשיב. ענה לשאלות, עזר להציב את סימני השאלה במקומות הנכונים ולהביא כנגדם סימני קריאה, חדים וברורים.

שנה חלפה, וכל פעם שזכר סבא עלה, הוא חייך. חיוך קטנטן וזיכרון רך וחמים, הציף את ליבו. חשב שהתגבר ורק לכשיריח תה מתוק ומהביל, תצוץ לה דמעה בזוית העין, והוא ימהר למחותה ולהסביר, שזה מחומו של המשקה.

אף אחד לא הכין אותו לקראת אותו ליל קיץ, בו הרים את שפופרת הטלפון, ושמע את אמו זועקת: "בוא מהר! היה פיגוע. אני לא מוצאת את אבא ויש לי תחושה קשה..."

הוא בא. מהר מאד.

עזב הכל, וכמו שהוא, נסע לחפש בבתי החולים. ממקום למקום, מרשימה לרשימה, ואבא איננו. לא מופיע. החשש שהסתנן אל הלב, הפך אט אט לברור. האבן הקטנה שהתיישבה לה שם, הפכה לסלע ענקי וכבד.

אבא נהרג.

הוא לא הספיק לעלות לאוטובוס, אך חפץ קהה שהתעופף מההדף הגדול, פגע בו בראש. הוא אפילו לא נפצע. לא קל, ולא בינוני. אפילו לא אנוש. רק מכה קטלנית בראש, והוא איננו.

אחיו הסכים ללכת. על סף הדלת, חזר בו. "אני לא יכול", לחש לעברו. "לך אתה. אתה הבכור."

העובדת הסוציאלית, נצמדה אל משפחתו. "אחד הבנים חייב לגשת למכון, לאבו-כביר... צריכים זיהוי וודאי של בני המשפחה...". הוא סרב. לא היה מסוגל. אחיו הסכים ללכת. על סף הדלת, חזר בו. "אני לא יכול", לחש לעברו. "לך אתה. אתה הבכור."

"לא! לא!" בכה, "אני רוצה לזכור אותו כמו שהיה אתמול."

אבל הוא היה חייב. מוכרח. הוא הבכור. הנטל על כתפיו. ביקש את הדוד, להצטרף אליו. להחזיק לו את היד. לתמוך. שלא ייפול. הדוד נענה, וביחד, הם נסעו לזהות. את אבא שלו...

שקט קר ציפה להם. הוא נעמד בצד. תחושת קבס עולה בגרונו. "אני לא יכול להביט", מלמל. הדוד זיהה, והוא חתם על הטופס. חתימה עקומה. ביד רועדת.

לוויה מזעזעת נערכה. אחיותיו הקטנות, מיאנו להינחם. שבעה ימים, הוא ישב על כסא נמוך. אנשים באו והלכו, אנשים שהכיר, ואנשים שלא. פקסים עם מילות תנחומים, התקבלו מכל קצוות העולם. אישי ציבור, הופיעו. שרים וחברי כנסת. ידידים וחברים. הוא היה עם כולם ויחד עם זאת, היה לגמרי לבד.

אבא, אייכה?

סימני שאלה רבים התרוצצו בתוכו. הוא התקשה להתגבר. להמשיך הלאה. לעלות לקבר בתום השבעה, ולנסות להגיע לנוסח מצבה מוסכם על כולם. הוא הרגיש איך כתפיו שחות וליבו שותת. כורע תחת עוצמת הרגשות.

עליו לחזור לשגרה. לחיי היומיום. לעבודה. לחברים. עולם כמנהגו נוהג, והוא? מרגיש כאבל בין חתנים. פוגש ידיד וותיק, לוחץ את ידו, והידיד, עומד מולו, מנסה לומר מילה. שתיים. וגרונו נחנק. הוא בולע את רוקו. מתאמץ, לא לבכות לעיניו. לא שוב. לא ברחוב. "תחזיק מעמד," לוחש קול בתוכו. "רק עוד קצת. אתה כבר בבית."

הוא נוקש על הדלת, אשתו פותחת. התינוק בזרועותיה, מגרגר לקראתו. רק בן שלושה חודשים. חייכני ושמנמן.

הוא מהנהן הנהון קטן, ונכנס. לא מסוגל להושיט יד ולחבק את בנו. אשתו סוגרת אחריו את הדלת, בשקט. מניחה את התינוק בעגלה, ופונה לערוך את השולחן.

אורך רוח ונשימה ארוכה, היא מבינה. הוא חייב את הזמן שלו, להתאבל. הנחמה, עוד תגיע, היא מקווה. היא משתדלת להתאזר בסבלנות. אבל גם לה קשה. ממתינה לשעת כושר, להעלות את הנושא.

ערב סוכות. הוא יוצא לקנות אתרוג. לולב, הדסים וערבות, כבר מצא אתמול. בדרך הביתה מן העבודה. מזלו משחק לו, ומהר מאד, הוא משיג את מבוקשו. אתרוג יפה. צהבהב, ללא כתם וללא רבב. הוא עוטף אותו בפשתן הרך, ומניח בקופסא. בזהירות, נוטל את הקופסא, ופוסע לביתו.

נכנס נינוח, מחייך. התינוק ישן, אשתו על הסולם, מסיימת לקשט את הסוכה. היא מסתובבת לעברו. מופתעת מהשינוי. אולי הגיעה ההזדמנות, מפלחת מחשבה מהירה. זאת האווירה, השמחה המידבקת, השורה ברחוב.

היא מציעה לו לשתות, הוא נענה בחפץ לב. מודה לה. ולראשונה, לאחר כמה שבועות, נפנה להביט סביבו, במבט מעמיק יותר.

"שנאכל?" הוא שואל, "אני אכין?"

חשב שמעיין דמעותיו, אזל זה מכבר. הוא לא יבש. רק אגר בתוכו דמעות רבות ונוספות. לימים שלא שיער שכל כך מהר יבואו.

היא מהנהנת, וניגשת לערוך את השולחן. שתי צלחות. שתי מזלגות, שני סכינים וכוסות. היא מתיישבת מולו, והשיחה קולחת. בנחת. בנעימות. כבימים עברו. היא מנסה להעלות את הנושא, בעדינות: "שמעתי על אפשרות, לשוחח עם מישהו. מישהו שמבין, מתמצא. מומחה לאנשים המתמודדים עם תוצאותיו הקשות של פיגוע טרור. מה דעתך?" היא מגששת.

"נהדר", הוא משיב, "יתכן שזה בדיוק מה שחסר לי. לפרוק, להוריד מהעומס, מהכבד "הכבד" הזה, שיושב על הלב."

"אתה בעד?", היא מחייכת, "כל כך חששתי מלהעלות את הנושא. לא רציתי לפגוע. להוסיף על מה שלא צריך".

"מיד לאחר החג, נברר. אני אשאל ואת תשאלי, ונחליט. איבדתי אבא. אני לא רוצה, שבני, יאבד את אביו. רעיון מצוין. תודה לך".

וכך, עובר לו החג, בשקט. באווירה רוגעת, ברצון עז של שניהם, להמשיך הלאה, ולהתמודד. רק נר נשמה קטן, על השיש, מזכיר להם בכל רגע ורגע.

"את יודעת," הוא שח לה באחר צהרים מאוחר, כשהם מסיימים לפנות את השולחן בסוכה מן השיירים, "כל פעם שאני נתקל בנר, אני מרגיש, שזה לא מספיק. זה לא ממצה. בשביל אבא, רק נר אחד קטן? כחול?"

"אתה רוצה להדליק עוד אחד?" היא תמהה

"אני לא יודע", הוא משיב בכנות. מבולבל. "זאת רק תחושה. את לא תביני..."

לפנות בוקר, מצלצל הטלפון. צלצול חד. צורמני. היא מושיטה יד ומרימה: "הלו?" קולה מטושטש, עדיין לא התנתקה סופית מהחלום, ממנו הקיצה.

"אמממ...מ...." היא מזהה את קולו של אחיה הגדול, ומתנערת. "מאיפה אתה מצלצל? מה קרה?"

"אני אצל אמא בבית", הוא משיב. "יש בפי בשורות לא טובות".

"מה קרה?" היא מתיישבת, ערנית לחלוטין. הוא מתעורר ומקשיב בדממה. באלם. "זה אבא... הוא לא קם..." ממלמל אחיה.

היא מניחה את השפופרת במקומה. אחר כך קמה, ובהחלטיות, ניגשת לטפל בתינוק. הוא מביט בה בתדהמה. "מי זה היה? מה קרה כל כך מוקדם?"

היא לא מסוגלת להפנות אליו מבט. ממשיכה להאכיל את הילד. חוזרת אחר דברי אחיה, כהד: "זה אבא שלי... הוא לא קם..."

הוא מתמוטט לאחור. מתמוגג בדמעות. מתייפח מרה בקול רם. היא מכינה תיק קטן לילד, קרה ומנותקת. "אני נוסעת לאמא שלי. תבקש מחברה שלי, שתשגיח עליו, ותבוא."

הוא עדיין בוכה. מתקשה לעכל. היא נוטלת נעלי התעמלות, מניחה בשקית, ופונה לצאת. הוא מביט בה. דמעותיו זולגות על לחייו. נבלעות בזקנקנו. היא מסתובבת לעברו, לפני שסוגרת את הדלת ואומרת בשקט: "שני נרות נדליק, על השיש במטבח. זה יספיק?!..."

הדלת נסגרת לפני שהוא מצליח לומר לה מילה. הוא רץ אחריה במדרגות. מלמטה, היא קוראת לו: "תגיע, בבקשה. אזדקק לך..."

הוא נכנס הביתה. צונח על הכסא, ראשו טמון בין זרועותיו, ובוכה.

חשב שמעיין דמעותיו, אזל זה מכבר. הוא לא יבש. רק אגר בתוכו דמעות רבות ונוספות. לימים שלא שיער שכל כך מהר יבואו.

"שבעה" נוספת, עוברת על הבית. הוא מתפקד על תקן עקרת הבית, אבא ואמא גם יחד. מביא מדי פעם את התינוק איתו. שתחייך.

היא מקבלת את המנחמים, במבטים מעורפלים. מתקשה להאמין למציאות. אביה, הלך לעולם שכולו טוב. והיא נשארה כאן. עם אמא אלמנה, אחיות יתומות ואחים, המתקשים אף הם, לעכל את המצב החדש, שנוצר.

שבעה ימים חולפים. היא חוזרת הביתה, מחבקת את התינוק חזק. שני נרות, דולקים על השיש במטבח. נרות נשמה. מנסה לעשות סדר, לארגן את הבית. להסיר את הקישוטים מן הסוכה. היא חונקת את הדמעות. לא נותנת להן לפרוץ. הוא משתדל להבין, לעזור ולתמוך. קשה לשניהם. עושים הכל בדממה, שלא להפריע את השקט. חוששים.

הוא צריך לצאת. אבל. בתוך ה"שנה" על אביו. רוצה לומר קדיש במניין.

"אני יכול ללכת לבית הכנסת?" הוא שואל.

"תלך", היא אומרת, ומוסיפה בקשה: "אפשר שתכוון קצת, גם על אבא שלי?" הוא מרכין את ראשו וממלמל "כן, ברור..."

נכנס בשערי בית הכנסת. רגליו רועדות. התפילה מתחילה ומסתיימת, לפני שהוא מוכן.

קדיש יתום.

הוא קם, וניגש לעמוד.

בקול שבור ומרוסק, הוא אומר את המילים הארמיות.

על אבא שלו. על אבא שלה.

"יתגדל ויתקדש שמיה רבא..."