נולד לנו נכד חדש, אברהם שמחה. "שמחה" בשביל האושר, "אברהם" על שמו של אבי שנפטר לפני שלוש שנים, בחודש מאי. הוא היה בן 87 במותו - לא מסרטן הערמונית שלא ידע שיש לו, אלא איתו. הוא חי חיים מלאים וארוכים באופן ניסי, בהתחשב בהיסטוריה שלו: הוא ניצל מכמה מצבים של כמעט-מוות שהיו לו בשואה, אשר גזלה ממנו את בני משפחתו, כולל אשתו ושתי בנותיו הפעוטות. הסרטן לקח ממנו את אמי לפני 30 שנה, ואת אשתו השלישית איבד בתאונת דרכים.

העבר גבה את מחירו. ב-15 שנות חייו האחרונות סבל אבי מדיכאון, ולמרות שניסה להתגבר ("מיר מיזען קעמפען!" היה אומר לאחי ביידיש - אנחנו צריכים להילחם!), גיל הפנסיה פתח את הדלת לזיכרונות שהוא התאמץ כל כך להדחיק, זיכרונות שאף תרופה נגד דיכאון או עידוד שלנו לא יכלו למגר.

אבל היו גם ימים טובים, כאשר הוא היה האב שהכרנו - שמח, רגוע בחברת נכדיו וניניו, ומספר לנו סיפורים על חייו. לא משנה באיזו שפה התחיל, הוא תמיד היה גולש ליידיש, שפת אמו, וכל כמה דקות היינו צריכים להזכיר לו לתרגם.

גיל הפנסיה פתח את הדלת לזיכרונות שהוא התאמץ כל כך להדחיק, זיכרונות שאף תרופה נגד דיכאון או עידוד שלנו לא יכלו למגר.

היו סיפורים על ימי ילדותו של אבי, כילד מיוחס בבית בן שלוש קומות בטסרביניה שבפולין; כעלם צעיר שביקש מהשדכן לארגן לו שידוך עם האישה הצעירה שעבדה במאפייה ושבתה את לבו ("קניתי המון דברי מאפה", הוא היה מתבדח); כאב חסר ישע המנפנף בייאוש לשלום בפרידתו מאשתו ושתי בנותיו, כשעלו על הרכבת לאושוויץ; כניצול, חסר משפחה, שנשא לאישה את אמי ומצא את האומץ לשקם את הריסות חייו.

אהבתו של אבי הייתה המוסיקה. הוא היה מבלה שעות בכורסת העור השחורה שבסלון ומאזין לקלטות שלו, 'מנצח' בידיו ומזמר עם המנגינות החסידיות שאהב. לכמה מהמנגינות היו גם סיפורים.

"הייתי עם הרבי מבּוֹבּוֹב בטיש של שבת כאשר הלחין את 'ישמח משה' ", היה אומר בנוסטלגיה וגאווה, שהוסברו בפרטי הסיפור.

לאבי, השירה והאמונה היו שזורות זו בזו. אחד השירים האהובים עליו ביותר היה: "עִבדו את ה' בשמחה". הוא היה מזמר אותו בלהט ובחיוך נלווה - "עבדו, עבדו, עבדו, עבדו את ה' בשמחה" - בחגים, בסופי שבוע, בכל זמן שבו היה רואה אחד מבני המשפחה שנראה פחות מעליז.

ואז, אובחן אבי כסובל מדגנרציה מוקולרית, דבר שמעולם לא שמענו עליו ושבקרוב יהפוך להיות דומיננטי בחיינו. בתוך פחות משנה הוא איבד את רוב שדה הראייה שלו ושקע עמוק יותר לדיכאון.

"א בליינד איז אזוי וי א טויטע", הוא היה אומר לנו. "עיוור חשוב כמת".

לא נכון, היינו מתעקשים. אתה תמשיך לחיות חיים מלאים ויצירתיים. אבל הוא כבר לא היה מסוגל לבלות שעות נעימות בקריאת סיפורי חז"ל, ולמרות שהיה מפתיע אותנו מדי פעם בהערות המתייחסות למשהו שהראייה החלקית שלו קלטה - כובע, צבע שמלה, דוגמא של חליפה - פניהם של נכדיו וניניו הפכו בעיניו למטושטשים ובלתי מזוהים.

אבי לא היה מוכן להשלים עם מצבו. לא הייתה לו סבלנות ללמוד איך להפעיל מכונה שתגדיל מילים כדי שיוכל לקרוא אותן, או לרכוש מחדש מיומנויות שיקלו על התמצאותו ותנועתו בעולמו החשוך. הוא הצליח להתלבש בלי עזרה, למרות שכִּפתוּר החולצה שלו או מציאת נעלי הבית, תסכלו אותו לעתים קרובות. פעולת האכילה הפשוטה לשעבר - למצוא את האוכל, שכעת כבר חתכו עבורו קודם, בצלחתו, להרים בהצלחה את המזלג או הכפית לפיו - הפכה לתהליך מורכב ומייגע. בבית זה היה אתגר קשה, בציבור- בושה.

הוא העדיף להישאר רוב הימים בחדרו, הרחק מעין כול. הוא נהג לשכב במיטתו ולבהות בתקרה או בקיר, או לשבת על כיסא-הנוח שלו, להקשיב לרדיו או ליהנות (אנחנו מקווים) מפרקי חזנות העולים מהרשמקול. אחי התאים את המכשיר לאבי, באופן שיאפשר לו להשתמש בכפתורים שכבר לא ראה.

מוסיקה עדיין הרגיעה את נפשו המיוסרת. ולעתים הפעיל אבא גם את עצמו. לפני ארבע שנים הוא רקד במצווה-טאנץ ("ריקוד מצווה" - מנהג חתונות חסידי) עם בתנו הצעירה בחתונתה - הריקוד האחרון שלו, כפי שהסתבר. חודש לאחר מכן, הוא עדיין השתתף בחתונתו של אחייני. שבר את לבי לראות אותו צועד לחופה. הוא נראה כל כך עייף, מכווץ, גבו כפוף; כל העת הוא הרכין את ראשו מטה כדי לראות את הרצפה שעליה צעד.

כבני ניצולים, אחי ואני מעולם לא זכינו להכיר את הוריהם של הורינו, לכן לא היינו מוכנים רגשית להתמודדות עם הורה חולני. היו בנו צער, התכחשות ותסכול. הייתה בנו גם מבוכה: האם עלינו לדחוף את אבינו להיות עצמאי ובלתי תלוי באחרים, או שעלינו למלא במקומו את המשימות שנראו בעיניו מסובכות, ולקחת את הסיכון שמדי יום יוכל לעשות פחות ופחות? האם היינו מציאותיים לגבי יכולותיו, או שסירבנו לקבל שהאיש שנתן לנו חיים וגידל אותנו, הופך מול עינינו מהורה לילד?

רוב הזמן דחפנו.

בסיפור דמיוני שחיברתי, לא הייתי צריכה לדחוף. הסבתא שעליה כתבתי, סבתא ג., אלמנה ניצולת שואה, נחושה לשמור על עצמאותה ורוחה הטובה למרות הדגנרציה המקולרית שגזלה את ראייתה. היא אישה תוססת, שמחה, מלאת סיפוק ואופטימית - כי אני יכולה לשחק ברגשותיה ופעולותיה, וגם לשלוט בהתפתחות המחלה שלה. אבל משפחתה הבדיונית חושדת, כמוני, שיש לה גם ימים ולילות חשוכים, שבהם היא בוחרת לא לשתף אותם.

בשלביה הראשונים של מחלת אבי, ביקשנו עזרה ותקווה אצל מומחה עולמי בתחום הרשתית, שלמרות שביצע טיפול כירורגי, בסופו של דבר לא היה יכול להעניק לנו אף אחת מהנ"ל. אני לא מאשימה את המומחה - הוא עשה כמיטב יכולתו, גם אם היחס שלו היה יכול להיות קצת יותר חם - אבל, זיכרונה של פגישה אחת הקשורה אליו ממלא אותי כאב וכעס חסר אונים.

המתנו זמן מה בחדר הקבלה שלו, אבי ואני. שפתותיו היו יבשות בגלל אחת התרופות שנטל. הוא היה צמא. כשביקשתי מפקידת הקבלה מעט מים, היא מילאה כוס קטנה והושיטה לי אותה במבט עצבני ומזלזל. בערך עשרים דקות אחר כך, אבא שלי היה זקוק לעוד מים.

"אני אלך", הוא אמר לי, כשידיו מונעות ממני להמשיך ולהתרומם.

נשען על מקלו, הוא דידה אל חלון הקבלה. הוא נראה קטן, שברירי, שיפוע השכם שנשברה לו באחד ממחנות העבודה בולט יותר. הוא הושיט לאישה את הכוסית הקטנה והלבנה. "אפשר אולי לקבל עוד קצת מים, בבקשה?"

לא יכולתי לראות את פניו, אבל ידעתי שהוא מחייך. אפילו כשלא הרגיש טוב, אבא שלי תמיד שפע חביבות לרופאיו הרבים ולאנשי הסגל השונים, וכולם חיבבו אותו.

את פניה של האישה כן ראיתי. שפתיים חשוקות בחוסר סבלנות, מגלגלת עיניים. שמעתי אותה אומרת בחדות, "אדון מאג'ר, בפעם הבאה שאתה מגיע, תביא אתך בקבוק מים."

הייתי צריכה להגן עליו. הייתי צריכה להגיד לה לפחות, "חכי עד שתהיי זקנה בעצמך!" במקום זה, בלעתי את רוקי, אבא שלי דישדש חזרה למקום מושבו, גמע את המים שקיבל, ובסופו של דבר נכנס אל הרופא.

זה קרה לפני כמה שנים, ואני עדיין מצטערת על ששתקתי. כמה חודשים לאחר מכן היה לי תור אצל רופא המשפחה, שחדרו נמצא באותו מרכז רפואי. במעלית לאחר הביקור אצל הרופא, היססתי לרגע, ואז לחצתי על החץ העולה במקום היורד. תכננתי מה ואיך להגיד את מה שהייתי אמורה לומר לפקידה הבלונדינית. אני אקח אותה הצידה ואדבר אליה באופן פרטי. אין לי עניין להביך אותה. רציתי לעורר את תשומת לבה, להביא אותה להתייחס למבוגרים אחרים בעדינות ובחיבה רבה יותר.

אילו היינו יודעים כמה מהר אבא שלנו יעזוב אותנו, היינו לוחצים פחות ומפנקים יותר.

היא כבר לא הייתה שם. האישה שתפסה את מקומה הביטה בי בסקרנות, ואני עזבתי מתוך הכרה של מה שהייתי אמורה להבין כבר מזמן:

בדרך כלל אין לנו הזדמנות שנייה.

אילו ידענו כמה מהר אבא שלנו יעזוב אותנו, היינו לוחצים פחות ומפנקים יותר. אילו ידענו, היינו נמצאים איתו יותר, הולכים יותר ביחד, מזמינים אותו לספר לנו עוד סיפורים, יושבים איתו בזמן שהיה מקשיב לקטעי החזנות האהובים עליו. אילו ידענו אולי לא היינו כל כך קשוחים בדיאטה שנכפתה עליו. הדיאטה הוגבלה לנוזלים סמיכים, שאמורים היו למנוע ממנו שאיפת מזון אל תוך הריאות, כדי למנוע דלקת ריאות, אבל מנעו ממנו גם כמה מההנאות הקטנות שעוד נותרו לו בחייו. עוגת שמרים עם גבינה. פרוסת געפילטע פיש עם תלולית אדומה של חזרת. כוס מים קרירים פשוטים הגולשים במורד הגרון ומרווים את צימאונו התמידי.

בשבת בבוקר, כמה שבועות לפני שאבי נכנס לבית החולים ולא חזר עוד, פוררתי כמה חתיכות של עוגת שמרים עם גבינה לתוך כוס קפה סמיך, וישבתי איתו כאשר שתה את התערובת. כשסיים, עזרתי לו לעמוד על רגליו. הוא התנודד לרגע, ואז התיישר. עמדנו שם לרגע, זרועותיי כרוכות סביב חזהו, ושלו מונחות על כתפי. הוא חייך אלי וגיחך. זה היה צליל שלא שמעתי מזמן.

"מיר וועלען נאך טאנסטען", הוא אמר לי ונשק ללחיי.

אנחנו עדיין רוקדים.

בבית החולים ואחר כך בבית ההחלמה, פתח אבא שלי במסעו האחרון. כאב לנו לראות אותו חומק מבין אצבעותינו. התנחמנו מעט כאשר הגיב, כשעמדנו או ישבנו לצד מיטתו ושרנו נעימות חסידיות. עיניו היו מעפעפות. שפתיו נעות. אצבעותיו מתהדקות סביב שלי.

כמה שבועות מאוחר יותר, בראש חודש סיוון, ששה ימים לפני חג השבועות, הוא נפטר.

אני מתגעגעת לאבא שלי. אני מתגעגעת לעיניו הנוצצות, לקולו, למוסיקה שלו. אני מתגעגעת ליידיש שלו - המלים והניבים שמאבדים מטעמם בתרגום, לא משנה עד כמה הוא מדוייק; ההומור; האופן שבו גילם עולם שנעלם, דור שחמק מאיתנו.

לפני ששה חודשים קיבלנו בברכה את אברהם שמחה למשפחתנו. לא ידעתי איך יקראו בני וכלתי לתינוק, אבל קיוויתי.

"אני הוספתי את ה'שמחה' ", אמרה לי כלתי בברית, לאחר נתינת השם.

בדמיוני, יכולתי לשמוע את אבא שלי שר. "עבדו, עבדו, עבדו, עבדו את השם בשמחה..."

"מושלם" אמרתי לה.

*תורגם באדיבות World Jewish Digest