( I )

לנוכח העובדה שכ-3,000 איש נהרגו בפיגוע במגדלי התאומים, בקושי העזתי להתלונן בקול על הצער האישי שהוא גרם לי. אבל כשאמי נפטרה חודש אחר כך, באוקטובר 2001, השתכן בי כעס מריר שזור בכאב, כמו בקבוקון חומצה דולף. מחבלים ארורים, הם גזלו ממני את הימים האחרונים שלי עם אמא.

הייתי ברשימת המתנה לטיסה ישירה מביתי בישראל לבית אמי בלוס-אנג'לס, והזמן היה קצר - האונקולוגים שלה העריכו שנותרו לה ששה עד שמונה חודשים לחיות. בסופו של דבר אמר סוכן הנסיעות את מילות הקסם (שעליהן אני מצטערת לנצח): "בסדר, יש לך טיסה ב-11."

התקשרתי לאמא וסיפרתי לה שאני עומדת להגיע. תכננתי כל כך הרבה דברים לביקור הזה. אני אעסה את כפות רגליה, כמו שעשו אחיותיי, ואקריא לה בקול במהלך טיפולי הכימותרפיה. אני אעודד אותה להעלות זיכרונות על אבא, כמו שיעצה לי חברה מרפאה בעיסוק, ואבשל לה אוכל טוב, הפעם - אכין ביצים רכות כמו שהיא אוהבת, ולא אאפה יותר מדי את הסלמון שלה.

אני אספר לה כמה שאני אוהבת ומעריצה אותה, ומודה לה' שהיא האמא שלי.

גבוה מעל לאוקיינוס האטלנטי, באותו אחר צהריים נאה בספטמבר. היה לי מזל מיוחד באותו יום - הקפיצו אותי ממחלקת תיירים למחלקה הראשונה. ישבתי עם הרגליים למעלה, מושב מוטה לאחור, ובהיתי בהנאה מפנקת מכיסא הכבוד הרחב והנוח שלי, על האוקיינוס המנצנץ הרחק הרחק למטה. באמצע הדרך בין תל-אביב ללוס אנג'לס נשמעה הודעה של הקברניט במערכת הכריזה. גבירותיי ורבותיי, עקב מצב בטחוני בלתי צפוי... בהתחלה לא שמתי לב. הפה שלי היה מלא בענבים גדולים וצוננים, האוזניים מחוברות למוזיקה ...אנחנו פונים ללונדון ונגיע לנמל התעופה גטוויק לונדון בעוד כ-25 דקות. אנא החזירו את מושביכם למצב זקוף והכניסו את כל חפציכם מתחת למושב שלפניכם. בשם הצוות של דלתא, אני מתנצל על הטורח שנגרם לכם ומודה לכם שטסתם דל...

"מצב בטחוני?" שאלתי דיילת שעברה ליידי "מישהו איים על המטוס?"

"לא, זה לא קשור אלינו", היא אמרה בחיוך צר. "זה משהו באמריקה."

בכל מכשירי הטלוויזיה התלויים בנמל התעופה, המשיכו מגדלי התאומים לקרוס ולקרוס כל הזמן.

כך, נעזבתי בלונדון במשך ששה ימים בלי טיסות נכנסות או יוצאות, חווה בדידות איומה ומייאשת, שאינה דומה לשום דבר שהכרתי קודם. במשך השנים התרגלתי לרעיון שאני חיה בארץ שנחשבת "מקום מסוכן", אבל כל הזמן, בעודי בארץ, אמריקה הייתה בשבילי 'מוצא נהדר' - בריחה מושלמת. לא הייתי צריכה אפילו לנסוע לשם כדי למלא את הצורך הזה - הידיעה הספיקה לי. עכשיו לא נותר ביטחון בשום מקום בעולם, ולא היה דבר שרציתי יותר מליצור קשר עם בעלי וילדיי שבירושלים או המשפחה שלי באמריקה. אבל כל קווי הטלפון קרסו. בהתקפת האימה ההמונית הזאת והשיתוק הגלובלי שבא בעקבותיה, קפצו לפתע על הנוסעים ברחבי העולם הגבלות ביטחוניות - על פי מדיניות נוקשה של המשטרה - כמו על אסירים פוליטיים. החדשות היו מועטות, מבלבלות, מזעזעות. בכל מכשירי הטלוויזיה התלויים בנמל התעופה - שאליו הגעתי מדי יום בתקווה למצוא טיסה, כל טיסה שהיא, שתוציא אותי מבריטניה - המשיכו מגדלי התאומים לקרוס ולקרוס כל הזמן. אי אפשר היה לקלוט את זה. המוני נוסעים המומים ואבודים, כל אחד מהם זר הלכוד בבדידותו האישית, עמדו ובהו בקהות חושים. אף אחד - אף אחד בשום מקום - לא ידע מה הדבר הבא שיקרה בעולם.

סוף סוף הצלחתי לתפוס את המקום האחרון באחת מהטיסות ה'יוצאות בלבד': כרטיס לכיוון אחד לתל אביב.

מירושלים התקשרתי ללוס אנג'לס.

"אמא! זה לא איום? זה לא נורא? מה את חושבת?"

"כן...", היא מלמלה. "זה איום. איום ונורא."

בישראל באותה התקופה, פרצה לחיינו האינתיפאדה השנייה. ראש השנה הגיע ועבר, ויום כיפור אחריו. פחדתי לעזוב את המשפחה שלי... רק לחשוב שהם נוסעים באוטובוסים... איך יכולתי לנסוע? כדאי שתגיעי מהר, אמרה אחותי בשיחה מלוס אנג'לס.

"כמה מהר?"

"הכי מהר שאפשר."

כשהגעתי לשם באוקטובר, לאמי היה שבץ, והיא כבר לא יכלה לתקשר אתי. יום אחרי שהגעתי, היא נכנסה לתרדמת, שממנה לא קמה.

הפעם האחרונה יחד, שלא הייתה לנו, רדפה אותי, כרוכה בתחושה קשה של חוסר השלמה.

שנת האבל כמעט הסתיימה. אחיותיי ואני לא יכולנו לדחות זאת יותר. היינו חייבות לחזור לבית הורינו, העומד כעת ריק, ולהחליט מה לעשות בבגדים ובכל יתר הדברים שלה.

האם זה יכול להיות - אפשרות מגעילה, אבל בשום אופן לא חריגה בהיסטוריה האנושית - שאנחנו נתחיל לריב על הרכוש שלהם?

כמה נרתענו מהתפקיד הזה. לא חששנו רק מהריקנות הבלתי נתפסת בבית הורינו, עכשיו כשאף אחד מהם כבר לא שם, אלא מדבר אחר: האם נתחיל להתמודד בינינו על חלוקת הרכוש? האם זה יכול להיות - אפשרות מגעילה, אבל בשום אופן לא חריגה בהיסטוריה האנושית - שאנחנו נתחיל לריב על הרכוש שלהם? שמענו על דברים כאלה, כמובן - מריבות של ילדים על קברי הוריהם - וחששנו שאולי אנחנו לא מחוסנות מפני הזרמים התת-קרקעיים של הרגשות. רק המחשבה על זה הייתה דוחה, אפשרות האסון כל כך קרובה, שהיינו נחושות להימנע ממנו בכל דרך.

איבדנו את אבא ואמא; לא רצינו לאבד זו את זו.

אז ביקשנו עזרה מאדם ניטראלי, ויום אחד באותו אביב, הגענו לשם. כל אחת צועדת בנפרד, מחברות ועפרונות בידינו, עוברות על המטבח של אבא ואמא, על חדרי השינה והסלון. כמעט לא משמיעות הגה זו לזו מן הבוקר עד הלילה, לא עוצרות לנשום, עד שהשמש שהוריי אהבו כל כך שקעה מעבר לגבעות לוס אנג'לס. עברנו בדממה על הארונות שלהם, המגרות, מדפי הספרים... כל אחת מאיתנו ערכה רשימה ממוספרת של הדברים שרצתה לעצמה, על פי סדר העדיפויות, ואת משאלותינו לא הפנינו זו אל זו אלא לבורר שליווה אותנו, והקליד את הבחירות שלנו במחשב הנישא שלו.

ואז יצאנו שלוש האחיות יחד לארוחת ערב, ושמרנו מרחק מהנושא, עד שיתקבלו התוצאות.

מה רציתי? מעל לכל, את כיסא הנדנדה שלה. את אהיל המלמלה מחדר השינה - עבודת יד של דוד בּוֹבִּי. את מנורת הקנים השחורה מהברזל הרקוע. את השמיכה של אמא. את התיק שלה. מה אם יצא שהאחיות שלי רצו את אותם דברים? מה נעשה? אני מוכרחה לקבל אותם. באופן טבעי, רציתי גם את הפסנתר העתיק ואת שולחן הקפה העשוי מעץ אלון מהבית שלנו בקונטיקט. רציתי את שולחן הפינג-פונג ואת כסאות הגן שעליהם שיחקנו כילדות ואת תיבת-כלי-העבודה, בשביל בעלי. אבל הפסנתר היה בגודל חצי מהסלון שלנו! נצטרך להוציא את שולחן האוכל כדי להכניס אותו הביתה! אין מקום בדירה שלנו לשולחן פינג-פונג... ושום גינה לכיסאות הגן. שלא לדבר על המחיר שיעלה להעביר את הכל מארצות הברית לירושלים.

איזה מזל יש לאחיות שלי שנשארו לגור בארה"ב, חשבתי בלב מלא קנאה. יש להן בתים חד קומתיים וחדרים ריקים, והן גרות קרוב יחסית. עלות ההובלה לא תהווה עבורן בעיה. אבל לא ביטאתי בקול אף אחת מהמחשבות האלה, ומה שהן חשבו חלף גם הוא, ב"ה, בלי לבוא לידי ביטוי. בארוחת הערב לא הוצאנו מילה על כיסאות שהכרנו כל חיינו או שעוני קיר אהובים. האהבה בינינו הייתה חשובה לנו יותר.

בארץ, ובמיוחד בירושלים בה אנו גרים, הגיעה האינתיפאדה לשיאים בלתי נסבלים. העיתוי היה כזה שאמי לא שמעה על כך אפילו, מה שבלי ספק היה לטובתה. איך היא הייתה ערה בלילות מרוב דאגה! איך היא הייתה מתייסרת מול הניו-יורק טיימס שלה!

אבל בקשר לזה, הייתה לי גם תחושת אובדן מסוימת, שמאוד מביך להכיר בה אפילו ביני לבין עצמי. מי ידאג לנו מרחוק, כמו שהיא תמיד דאגה? מעולם לא שמתי לב מה עושים לי הלילות חסרי השינה שלה. הם עזרו לי להיות אמיצה, ובמידת מה להרגיש תחושה ילדותית של ביטחון פנימי. כשאני מעוגנת באהבה העוצמתית וחסרת התנאים של אמא והמשפחה שלי כלפיי - כל העולם נראה בעיניי בסדר באופן כללי.

מקור החדשות החביב על אחיותיי היו דווקא אמצעי התקשורת האמריקניים, מדיה פרו-פלסטינית מובהקת. בתקווה חצי-מודעת למילוי החלל שהותירה אחריה אמי, התחלתי לשלוח אליהן מאמרים שנכתבו מהפרספקטיבה הישראלית.

באותם הימים, בירושלים ובתל-אביב, בחיפה ובאשקלון, ביהודה ובשומרון, בפתח תקווה, בגוש קטיף ובכפר סבא, נאבקנו אנחנו על קיומנו היומיומי, בליבה של אלימות אנטי-יהודית, טירוף, חוסר רחמים. יריות ברחובות, אנשים יוצאים לעבודה או לבית ספר בבוקר ולא חוזרים. כותרות יומיומיות של מי נהרג בעשרים וארבע השעות האחרונות... והִתרגלות לחדשות.

מעולם לא חלמתי שנחיה דבר כזה בעצמנו. מוות הפך להתרחשות מוכרת, קרוב אלינו כמו הנשימה הבאה שלנו.

בהגרלה המשפחתית שלנו זכיתי בכיסא הנדנדה (שהופיע גבוה ברשימת כל הבנות), באהיל של דוד בּוֹבִּי (אף הוא בדירוג גבוה) ובמנורת הקנים השחורה (כנ"ל). כשהחישוב האחרון נערך במחשב, פיצינו את האכזבות השונות שלנו בהחלפות וויתורים הדדיים, ובסופו של דבר, כולן היו די מרוצות. האחות שקיבלה את השמיכה ראתה שהפנים שלי מתכרכמות כשהיא זכתה בה, ובנדיבות הושיטה לי אותה. האחות השנייה ויתרה על הקומקום הרוסי העתיק של סבתא שלנו. גם אני נהגתי באצילות.

לא קיבלתי את ארגז הכלים. הוא היה נמוך מדי ברשימה שלי. איך יכולתי לדעת שמישהי אחרת תציב אותו במקום הראשון? אחותי שגרה קרוב לאמי קיבלה את הפסנתר ואת שולחן הקפה; אחות אחרת מארה"ב קיבלה את שידת המגרות העתיקה של אמא, ואת הצילום הממוסגר הישן של הורי אמי. אני קיבלתי את תיק היד של אמא, ואת הסוודר האפור שלה, שאני לובשת ברגע זה. כמעט כל מה שרציתי באמת, קיבלתי, וגם הן, ועשינו את זה בדרך היחידה שהורינו היו רוצים, בלי לפגוע באושר שהם בנו בבית זה.

אחותי בת המזל בצפון קליפורניה קיבלה את המשלוח שלה באותו שבוע, והתקשרה להגיד שהיא לא יודעת איפה להכניס את הכל. "כל כך הרבה דברים, לא יודעת מה חשבתי", היא אמרה לי. "אני חושבת שפשוט היה לי מין רצון כזה לקבל כמה שיותר, כאילו..." המשפט נשאר בלי סוף. "אבל עכשיו כשהכל כאן, אני רואה שהרבה מזה סתם שמאטס. בבית שלהם זה נראה כל כך יפה, נכון?"

זה היה כמעט כאילו שהחפצים האלה יכניסו שוב את אמא ואבא לחיים שלנו.

המבוכה שלה הרגיעה אותי, כפי שהיא ידעה שזה יהיה. אולי, אחרי הכל, יש לי מזל שאני גרה כל כך רחוק, והבחירות שלי היו מוגבלות. אבל ככל שחלפו השבועות, הטריד והדאיג אותי למה לוקח למטען כל כך הרבה זמן להגיע. הייתי חולמת בהנאה הולכת וגוברת על כל פריט ופריט: איפה נשים אותו, איך הוא ייראה... חיכיתי בקוצר רוח. זה היה כמעט כאילו שהחפצים האלה... באיזשהו אופן... יכניסו שוב את אמא ואבא לחיים שלנו.

בינתיים, הטרור השתולל. הלהבות כיתרו אותנו; הפכנו להיות אסירים בבתינו. צפירות האמבולנסים... כמה תיעבנו את הצלילים האלה. מצאתי את עצמי מטפחת איזו תחושת סיפוק מרושעת שלפחות עכשיו, אחרי ה-11/9, האמריקאים יוכלו להבין אותנו. הם טעמו משהו ממה שאנחנו עוברים כל השנים האלה. מצאתי מאמר מוצלח במיוחד שתיאר באנגלית צחה את עמדת ישראל והכניס את המצב הנוכחי שלנו לקונטקסט ההיסטורי. שלחתי אותו לשתי אחיותיי. הוא יכול לדבר במקומי.

אחות אחת - פסיכולוגית - הגיבה במהירות עם ההזדהות הקרובה שכל כך ביקשתי, אבל השנייה, להפתעתי, לא ענתה מייד. אולי הגזמתי. גם היא פסיכולוגית - כן, שתיים כאלה במשפחה - אבל אולי היא יותר מדי רגישה לנושא הזה. אולי אני סתם גורמת לה דאגות מיותרות - ולשם מה? האם האמנתי שהיא תהפוך להיות אמא?

לבסוף, לאחר כמה ימים, הופיעה כתובת האימייל שלה בתיבת הדואר הנכנס.

במשך יומיים תמימים, בעוד המשטרה לא עושה דבר, תקפו גויים משתוללים את יהודי העיר. הם השליכו ילדים מחלונות הקומות הגבוהות...

לקח לי כמה שניות להבין: אחותי העתיקה פיסקה מהמאמר ששלחתי לה על הפוגרום הראשון במאה העשרים, שהתרחש בשנת 1903.

...עקרו את עיני קרבנותיהם, ותקעו מסמרים בראשיהם. כשהגיעה הפקודה מסנט פטרבורג לעצור את הפוגרום, ששים יהודים כבר נרצחו ורבים אחרים נותרו בעלי מום.

מתחת לציטוט הזה הופיע מכתבה של אחותי:

שרה יקרה, מי שעבר טראומה בילדותו והדחיק את הזיכרון, לפעמים חווה מחדש את הטראומה, בלי להיות מודע למעשיו, כשהוא גורם אותה לילדיו.

היא בטח לא מתכוונת...

ישראל לא יכולה להיות מודעת לצער שהיא גורמת לעם הפלסטיני או להבין אותו, עד שתלמד להכיר את עצמה. את לא צריכה לשאול על מה את מתה, אלא על מה את...

לא!

...הורגת.

הזעם היה מיידי. הקלדתי תשובה, משגרת לעברה מילים בגל של אש.

ואז מחקתי אותה. לא משכנע. הקלדתי אחרת.

מחקתי שוב.

משום מה הזיכרון שלי, ישובה באותו לילה ליד השולחן, מקלידה ולא שולחת מכתב אחר מכתב, מעורב בקול סירנות. יכול להיות שהיו אמבולנסים בחוץ באותו לילה, אבל לא בטוח. זאת הייתה תחושת חירום פנימית שיללה בתוכי. הרגשתי תסכול וכעס בשם עמי. זעם בשם עמה.

עמוק אל תוך השעות הקטנות של הלילה, המשכתי לנסות לחבר מכתב מתוחכם - רגוע, מתון ושולט בעצמו - כזה שיסתור את דבריה ויוריד את הטיעון שלה על ברכיו. היא תתנצל, תתנצל בפני כולנו, כל אחיה כאן בארץ.

מכתב אחר מכתב נכתב בחמת זעם, ואז נמחק.

פשוט לא הצלחתי למצוא את המילים.

ומאותו יום ואילך, נראה שגם היא לא הצליחה למצוא אותן.

כך נפתחה המלחמה השקטה בינינו.

( II )

יום אחד, באמצע הניקיון לפסח, כמה שבועות לאחר שהגיע אהיל התחרה של דוד בוב בלי נזק - עובדה מדהימה כשלעצמה - מהמסע הימי שלו; כסא הנדנדה הגדול, על כל החן השקט שלו, מצא את מקומו החדש ליד הספה שלנו בסלון; ומנורת הקנים שחורה, מחוסר מקום אחר, עמדה תקועה וחסרת שימוש בין מיטה לקיר... יום אחד טיפסתי על שרפרף כדי להגיע למדפים העליונים בארון.

הזזתי ערימת מטפחות ישנה, והבחנתי במשהו כהה המגובב בחלקו הפנימי של המדף. מה זה? אה! הלב שלי הלם בכאב. אבא! היה זה חלוק האמבטיה הכחול שלו, שאמא נתנה לי כשהוא נפטר.

ואז, חצי מוסתר על ידי הקפלים הכחולים: מה שחיפשתי, בדיוק במקום שבו הנחתי אותו, דבר שמשום מה הפתיע אותי.

מה חשבתי, שהוא יצא לנדוד?

הושטתי יד, ואז, לפני שהספקתי לחשוב, החזקתי את תיק היד הקל של אמא שלי, ולרגע התאבנתי ממראהו המוכר של העור הירוק הכהה, גימור המט שלו וסוגר הזהב המוכתם והעמום.

אצבעותיה הארוכות והמוכשרות פתחו וסגרו אותו כל כך הרבה פעמים. יכולתי כמעט לראות את האצבעות שלה עכשיו.

אמא שלי כל כך אהבה את התיק הזה, היא השתמשה בו בערך 10 שנים, העשור האחרון בחייה. תיק אלגנטי כל כך, ולמרות שלא אהבתי לחשוב על זה, התיק היה מתנת יום הולדת לאמא מאחותי. האחות ההיא. זאת שלא החלפתי איתה מילה מאז... כמה שבועות? או חודשים? מי יודע? הכעס בער כעת מתחת לפני הקרקע, והכביד על כל דבר אחר שקרה. אוסיף רק שהיום, כשהאינתיפאדה של 2001 די מאחורינו, קשה לי לחיות מחדש, או אפילו להיזכר, בדרך החשיבה שלי באותה תקופה. הייתי כועסת על אנשים - בייחוד על אחיותיי - שנראה כאילו אינם מבינים איך זה לחיות בסכנה קיומית; אבל אני מוכרחה להודות שמוזר ככל שזה יהיה, גם לי קשה כעת להבין זאת, להזדהות עם חיים מפחידים כאלה, באותה המידה. אני מרגישה כאילו מדובר במהדורה בלתי מוכרת שלי עצמי.

ולמרות שאני לא ממש מצליחה להבין את המנטאליות שלי באותה תקופה, לפעמים נראה לי כאילו עד אז לא ידעתי מעולם מה זה באמת לחיות. הטרור היה בכל מקום - לא היה ביטחון בשום מקום, אפילו בבית שלך - אבל הדברים היפים של החיים היו יפים אפילו יותר, באופן מוחלט וביזארי כלשהו. האוויר, הרוח הקלילה, מראה הירח... כשאדם נמצא בסכנת חיים, יצר ההישרדות שולט בכיפה, וחלק מהאישיות החדשה שונה ממצבים מנטאליים אחרים. אתה נמצא בהלך חשיבה שונה, ואף צופה מבחוץ, אפילו האוהד ביותר, אינו יכול להיכנס לעולם שלך. אפילו אם הצופה הזה הוא אתה עצמך, לאחר זמן.

אבל באותו שלב הייתי עדיין עמוק בפנים.

ירדתי מהשרפרף. לאן ללכת? לאן אני צריכה ללכת, כדי לפתוח אותו?

לכיסא הנדנדה.

הדבר הראשון שאליו שמתי לב היה כמה שהוא מאורגן ומסודר.

דף לבן - פתחתי את קפליו. זה טופס, מלא בחלקו, משירותי השיקום של פליקס ר. קאנוט בע"מ. תחת שם החולה, בכתב יד לא מזוהה, מישהו מילא את שמה של אמא, יחד עם, תאריך לידה: 2/1/14, שם הרופא: הֶדלי, ביטוח רפואי... קיפלתי חזרה את הטופס.

עט פיילוט שחור.

הארנק שלה... היססתי ואז המשכתי. באחד התאים, ספר טלפונים קטן. פתחתי אותו בעמוד אקראי. בכתב היד הריתמי ואנרגטי של אמא שלי:

דפדפתי ומצאתי את מספרי הטלפון של בני הדודים שלי מירושלים, ושל הקרדיולוג של אבא. חיפשתי גם את עצמנו, ומצאתי אותנו, למרות שאני לא יודעת מה זה אמור לומר.

כמה זמן עבר? אני יודעת שיצאתי למרדף פרוע אחרי הרוח, אני יודעת שאני מחפשת בחוסר היגיון איזשהו רמז - רמז לאני לא יודעת מה. תשובה לשאלות שאני לא מסוגלת אפילו לנסח. הנה קבלה על סך 23.90$. כרטיס עסקי ממרכז הבריאות, "המקור שלך למזון בריאות." כרטיס מועדון פלסטי מהסופרמרקט. כרטיס אשראי.

אני מתחילה לגעור בעצמי על כל הזמן שאני מבזבזת, ומתכוננת לרדת מכיסא הנדנדה הזה ולהחזיר את התיק שלה למקום המחבוא הראוי לו, כשאני מוצאת בתא סגור ברוכסן שני כרטיסים לבנים, כל אחד מקופל לשניים.

אני פותחת את הראשון. משהו בכתב היד שלה, אבל לא הכתב שהכרתי תמיד. האותיות היו רועדות, כמעט בלתי קריאות. היא ודאי כתבה אותן כשהידיים שלה רעדו בחוסר שליטה, קרוב למותה.

היה כתוב שם: צירופי מקרים הם הדרך של אלוקים להישאר אנונימי.

פתחתי את השני. באותו כתב רועד.

אין דבר שלם מלב שבור - התורה.

פתאום, משום מקום, אני חושבת על אחותי. בבקשה ה', תעזור לנו! נראה משוגע אפילו לבקש, זה היה כל כך רחוק מאיתנו, אבל אמרתי את זה בכל מקרה. השם! בבקשה! תעשה שנאהב זו את זו שוב.

בהמשך אותו היום התרחשה האפיזודה האחרונה בסיפור. בערך בשעה אחת וחצי או שתיים בצהריים (אני זוכרת שחשבתי שיש לי בערך שעה עד שהילדים יחזרו מבית-הספר בשלוש). פתאום הרגשתי עייפה מאוד באמצע היום, והלכתי לנוח מעט.

ברגע שעצמתי את עיניי התחלתי לחלום.

החלום נראה חי באופן בלתי רגיל. ובחלום, אמי הסתכלה בי, כשפניה קרובים מאוד לפניי. אני הבטתי ישירות לתוך עיניה, העיניים הירוקות שהכרתי כל כך טוב, והן, חיות ונוצצות, חייכו אלי כל כך. היא שרה לי שיר, שיר ישן משנות החמישים שזכרתי מילדותי, "היי את, עם הכוכבים בעיניים..."

התעוררתי בחטף מקול המנגינה, ולקח לי כמה דקות להבין שזה היה רק חלום ושאמא כבר לא כאן. ההכרה הזאת כמעט הכאיבה לי פיזית, ואני הרגשתי קרועה מהצער החד והעז, כאילו לבי נוקב על ידי חץ.

עד לאותו רגע, לא ממש קלטתי שהיא באמת איננה.

לאחר זמן מה, הכרחתי את עצמי לקום ולחזור למטלות הבית שלי.

באותו ערב, קיבלתי מייל מאחותי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא יצרה איתי קשר במשך חודשים.

קראתי:

משהו גרם לי לחשוב עלייך היום. יצאתי הבוקר לעבודה, ובדרך הקשבתי לרדיו, פתאום השמיעו שם שיר ישן. זה בטח מלפני התקופה שלך, אבל אולי את מכירה אותו - "היי, את, עם הכוכבים בעיניים." מאיזושהי סיבה זה גרם לי לחשוב עלייך, ולהתגעגע אלייך.

אז ככה הסתיימה המלחמה הקרה הארוכה שלנו. וכששאלתי, "באיזו שעה נסעת לעבודה?" היא ענתה "אה, בערך בשש וחצי שבע."

כלומר, אחת וחצי שתיים, כאן בארץ המובטחת.

*תורגם ברשות מתוך ספרה של שרה שפירו: "הלוואי שהייתי כאן: מציאת דרכי בארץ המובטחת"
(Wish I Were Here: Finding My Way in the Promised Land), הוצאת ארטסקרול.