על מה בדיוק חשב הקב"ה כשהוא תכנן את תפקיד ההורות? על מה ולמה נגזר עלי, אדם בוגר ומיושב בדעתו, להתמודד עם חיתולים מלוכלכים, משקאות שנשפכים, נעליים מלאות בוץ, יללות, קיטורים, צעקות, צרחות, מריבות בין אחים, פצעים, חתכים, התפרצויות זעם והרשימה נמשכת עוד ועוד?

הוא בודאי התכוון לטוב. ובאמת, מעבר לשחיקה ולמהומה היומיומית, מדי פעם מתרחשים דברים מסוימים שבעקבותיהם אני מתחיל להבין מהי משמעותה האמיתית של ההורות. וזה היה אחד מהרגעים הללו...

המתנתי בציפייה לשלב בו אשכיב את הילדים שלי לישון, ואהנה מערב שקט ורגוע בבית, כדי שאוכל סוף סוף להספיק ולעשות כמה דברים שרציתי לעשות מזמן.

אך העניינים פשוט לא התנהלו כפי שתכננתי. אבי (בן שמונה) לא הצליח להירדם, וכל הזמן הגיע לסלון כשהוא מבקש משהו לשתות. עטרה (בת חמש) נרדמה, אך התעוררה בגלל איזה רעש חזק ששמעה מבחוץ, ואהובה הקטנה (בת שנה) התעוררה גם היא בבכי היסטרי. לפחות אסתי (בת הארבע) היתה שקועה בשינה עמוקה.

הייתי קרוב לנקודת השבירה שלי. היו הרבה דברים שרציתי להספיק באותו הערב, ולא הייתי מסוגל להתמודד עם הילדים שנשארו ערים עד מאוחר.

הייתי קרוב לנקודת השבירה שלי. היו הרבה דברים שרציתי להספיק באותו הערב, ולא הייתי מסוגל להתמודד עם הילדים שנשארו ערים עד מאוחר.

הצלחתי לשלוט בעצמי, כשאני מחזיר אותם למיטה, תוך שאני ממלא בקושי אחר כל הבקשות והגחמות שלהם. השקט השתרר סוף סוף בבית... למשך 10 דקות בקירוב.

אבי שוב הופיע בסלון כשהוא מבקש לשתות, ולא עשה רושם שהוא הולך להירדם בקרוב. הצעתי לו לשכב על הספה ולקרוא ספר, מתוך תקוה שהוא לפחות יירדם שם, ואני אעביר אותו אחר כך למיטתו. לאחר מספר דקות התעוררה אהובה, ביקשה שאחזיק אותה על הידיים. מה אפשר לעשות? ככה זה להיות הורה. אבל כשעטרה התעורה שוב, הייתי כבר קרוב מאד להתפוצצות!

"אני פשוט לא מאמין שיש פה שלושה ילדים שעדיין ערים בשעה כל כך מאוחרת!", צעקתי על עטרה.

עטרה לא נבהלה ומייד השיבה לי: "אבא, אין פה רק שלושה ילדים ערים, יש ארבעה".

"למה את מתכוונת? את רוצה להגיד לי שאחותך, אסתי, התעוררה?!", נאנחתי ברוגז.

"לא, לא, אבא", הסבירה עטרה. "הקב"ה הוא האבא של כולנו, ואתה, יחד עם אבי, אהובה ואיתי - כולנו הילדים של הקב"ה!".

פשוט נדהמתי לשמע הדברים הללו. "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" (תהילים ח':3). הערב הזה היה שווה כל רגע של עינוי-הורי, לאחר דבריה של בתי.

כמה נכון הוא שכולנו ילדיו של הקב"ה. וכמה נדיר הוא שאנו חושבים על העולם במושגים שכאלה.

אם רק נצליח להתייחס מדי פעם לילדנו כאל נביאים קטנים, נפיק הרבה מאד מאמונתם הפשוטה אך התמימה לחלוטין.

האם אנו באמת מאמינים שיש לנו אב היושב במרומים? שהוא אוהב אותנו ורוצה שנצליח בדרכינו? שמעניק לנו את כל האתגרים והמאבקים בחיים, רק כדי לעזור לנו לצמוח ולהעצים את כוחנו? ש'אבינו' דואג לשלומינו? שיש לנו הורה כל-יכול, שיכול לעזור לנו לנקות את "המיץ" ששפכנו ואת "הבוץ" שבתוכו דרכנו? האם אנו באמת 'חיים' את חיינו תוך אמונה שהקב"ה הוא אבינו?

בגמרא כתוב שכאשר בית המקדש חרב, נלקחה הנבואה מהנביאים והועברה לילדים (מסכת בבא בתרא דף י"ב ע"ב). אם רק נצליח להתייחס מדי פעם לילדנו כאל נביאים קטנים, נפיק הרבה מאד מאמונתם הפשוטה אך התמימה לחלוטין.