חיפשתי בכל המודעות המפרסמות קבוצות-תמיכה, אך לא מצאתי את זאת שאני צריכה: קבוצה להורים לילדים נורמליים - ילדים שרבים, ששוכחים את ארוחת-העשר שלהם בתוך התיק, ילדים שהכלב שלהם (איזה כלב?) אכל להם את שעורי הבית או ששעורי הבית שלהם הפכו לעצם בלתי-מזוהה ומקומט, שהוכנס עמוק לתוך הכיסים שלהם.

ללא תמיכתם של אחרים, אתם עלולים לחשוב שאתם לגמרי לבד, ושילדיכם הם היחידים שעושים דברים כאלה. אתם נוהגים לדבר על זה בלחישה, ובוודאי שלא בפומבי.

לאחר ערב מייגע במיוחד שעברנו בבית, ניגש בעלי לאחת המורות של בני. הוא הביט בחשאי לכל הכיוונים, ולחש: "האם הילדים שלך רבים ביניהם?". היא צחקה: "בטח שהם רבים, כמו כל ילד נורמלי ובריא".

קול רם זה טוב

אני זוכרת שקראתי פעם סיפור חיים של ניצולת שואה, שבו סופר על אימא שהסתתרה עם ילדיה הצעירים, והייתה מאד מוטרדת מכך שילדיה שמרו על דממה מוחלטת ובלתי רגילה. היא חלמה על אותם הימים שבהם היו יכולים להשתובב בקול רם, ברעש גדול, אפילו באגרסיביות מסוימת, כמו כל ילד "נורמלי". אנחנו פשוט לא מודעים עד כמה ברי מזל אנחנו בחיינו.

מאד חשוב עבור בריאותנו הנפשית ועבור בריאותם הנפשית של ילדינו, להכיר בכך שאנחנו לא לבד.

מאד חשוב עבור בריאותנו הנפשית ועבור בריאותם הנפשית של ילדינו, להכיר בכך שאנחנו לא לבד. האם חוויתם אי פעם את תחושת ההקלה העצומה, כשאתם מתארחים אצל חברים, והילדים שלהם פתאום קמים בפראות מהשולחן, לטובת קרב של היאבקות? או שהבנות שלהם מתחילות להרים את קולן ולדרוש בגדים חדשים וחצאיות קצרות יותר? יתכן שילד אחד הוא קצת חצוף וצריך לקבל נזיפה קלה... והשני אוכל את כל הקינוח... בעזרת ידיו בלבד... ובכן, תחושת ההקלה הזו היא אמנם הנאה קצת מעוותת אך לצערנו הכרחית.

אם יהיו לנו ציפיות מוגזמות מילדינו, הדבר יהיה הרסני מאד כלפיהם.

ילדים מתנהגים כילדים

שמעתי פעם בתוכנית רדיו, שיחה בין פסיכולוג לבין זוג הורים שיצאו לנופש רומנטי, ולקחו עימם את ילדם בן-השלוש. הפסיכולוג פתח בניתוח עמוק אודות מאבק הכוח שהתרחש בין הילד להוריו, במהלך ארוחת צהרים במסעדה יוקרתית ואלגנטית.

מה חשבו אותם ההורים? תשכחו מפסיכולוגיה. אם אתם מבקשים לצאת לירח-דבש שני, אל תיקחו אתכם את הילד הקטן שלכם! ואם בכל זאת החלטתם לצרף אותו, פשוט תצפו שהוא יתנהג... כמו ילד בן שלוש!

אם נצפה מילדינו להתנהג תמיד כמו מלאכים, אנחנו צפויים לאכזבות ולתסכולים תמידיים. לא כדאי לנו לצפות מהם שלעולם לא יחטפו אחד לשני משחקים ללא רשות, או שתמיד ינקו את הבית (מבלי שהתבקשו לעשות כך!) וישתתפו בשיחה רגועה והגיונית בנושאים ובמצבים שנויים במחלוקת. הרי אפילו רוב המבוגרים לא עומדים בסטנדרטים האלה!

אנחנו רוצים שילדינו יהיו אנשים אמיתיים, בני אדם ייחודיים, עם כוחות ועם חולשות.

והאמת היא, ככל שזה נשמע לנו מפתה, אנחנו לא באמת רוצים שילדינו יתנהגו כך. אנחנו רוצים שהם יהיו אנשים אמיתיים, בני אדם ייחודיים, עם טווח רחב של רגשות ומחשבות, עם כוחות וחולשות. אנחנו רוצים לעזור להם לנתב את המרץ שלהם לערוצים מועילים, ואנחנו רוצים להתענג מהאנרגיות ומכוח הרצון שלהם.

טוב לדעת שאנו לא לבד. אין משהו רע בהורות שלנו (גם הילד של השכנים שכח את ארוחת העשר שלו), ואין משהו רע בילדים שלנו (תנסו להיזכר בשיחות ששמעתם בין חבריו, שסיפרו זה לזה ש"הבריזו" מכמה שיעורים). כל המאבקים הללו הם חלק מהכאב וההנאה שבגידול ילדים.

דברו עם הורים אחרים. הביטו על ילדים אחרים. אתם תחייכו, אתם תנגבו את הזיעה מהמצח (איזה מזל!), ואתם תודו לקב"ה על השמחה והאתגרים שהציב בדרככם.

אה כן... ואם מישהו מקים קבוצת תמיכה, תעדכנו אותי על כך. אני מחפשת קבוצת תמיכה להורים שילדיהם שוכחים לאסוף את בגדיהם, להחזיר את הספרים המושאלים לספריה, להחתים את ההורים על המבחנים, לצחצח את השיניים...