מלבד העובדה שהילד אינו שלי באופן בלעדי, להיות סבתא זה קלי קלות. הפעם היה זה יום הולדתו השלישי של נכדי בנימין.

מעולם לא הייתי אדם שאוהב להתרוצץ, להתאמץ ולעבוד, אבל כשילדיי היו קטנים, זה בדיוק מה שהייתי צריכה לעשות, ללא סוף - היום, בתור סבתא, אני ישנה לילה שלם. בשביל המסיבה הזאת לא הייתי צריכה לנקות ולאפות ולארגן, הייתי צריכה רק להגיע, עם מתנה בידי, מתנה שתקנה את אהבתו של נכדי, אהבה שתישאר שלי לעד.

ידידים וקרובים רבים יהיו שם, עם מתנות בידיהם, שיבקשו לקנות את אהבתו.

ביום הולדתו השלישי של בנימין, לא יכולתי להרשות שמישהו יביא לו מתנה יפה משלי.

אלו היו "חתיכת" אופניים מהממות, מחנות במרכז המסחרי של ירושלים, בצבעי כחול-ירוק מטאלי, עם גלגלי עזר ופעמון. בבחירת המתנה שתפגע "בול" השקעתי כסף, זמן וציפיות רבות.

במונית שעשתה את דרכה לביתה של בתי, דמיינתי לעצמי את רגע הגשת המתנה. אני אגיש לו אותה. הוא יביט בי במבט מלא פליאה, הכרת תודה, שמחה ותדהמה. הוא יזכור תמיד שאני, "סאתא", היא זו שנתנה לו את האופניים האמיתיים הראשונים שלו.

איזו אנדרלמוסיה מבורכת! איזו כמות של אנשים! חברים וקרובים חבושי כובעי מסיבות! קרובים מוכרים! קרובים רחוקים! אנשים גדולים וקטנים, ומוסיקה ברקע! זוג ידיים חטף מידיי את האופניים והסתיר אותם בחדר אחורי, עם כל שאר המתנות.

בורקס, פשטידות, סלטים ונאומים. במחצית התספורת הראשונה בחייו, שבוצעה על ידי אביו - הרבה לפני העוגה והגלידה והגשת המתנות - בנימין נעלם. ממקום מושבנו על הספה בצדו המרוחק של הסלון, בתוך כל ההמולה, בעלי ואני הצלחנו לשמוע את קול בכיו ממקום אחר בבית. למזלי, הקרובים והחברים ארגנו הכול, ואני נותרתי על מושבי. מעל המוסיקה, מאחוריה, מתחתיה ודרכה, המשיך הבכי להישמע. הקרובים והחברים טיפלו בכול, ואני נותרתי על מושבי.

כולם חיכו לשובו של בנימין על מנת לסיים את התספורת. עובדת היותו בעין הציבור הקשתה עליו. הקרובים והחברים טיפלו בכול, ו...

לפתע פתאום, יש מאין! בנימין הופיע פתאום משומקום אל אמצע המסיבה, עם מבט מצפה על פניו, מחצית ראשו מכוסה תלתלים צהבהבים וחברים וקרובים ממהרים לסלון, כשהם אוחזים את האופניים באוויר. קולות שרו בעליצות, "תראה מה שסבתא הביאה לך ליום ההולדת!" והניחו את האופניים לפניי.

בנימין, מוקסם מיידית, בקושי העיף מבט לעברי וכבר היה עסוק בניסיון לטפס על האופניים.

עיניו של בעלי פגשו בעיניי.

זרם אדיר של התנצלויות החל לזרום אלי באופן מיידי בשפע כזה של טוב לב, שרציתי לשקוע אל תוך השטיח.

אני יכולה רק לנחש את הבעת פניי באותו רגע. אני יודעת שזרם אדיר של התנצלויות החל לזרום אלי באופן מיידי בשפע כזה של טוב לב, שרציתי לשקוע אל תוך השטיח. "הוא נעשה כל כך עייף, אז סיפרנו לו על האופניים ואמרנו לו שהוא יוכל לשבת עליהם במשך שאר התספורת. מי נתן לך את האופניים, בנימין?"

בנימין לא הראה כל סימן שהוא שומע את השאלה. הוא היה מאושר.

"בנימין, מה אומרים לסאתא?"

"את מרגישה כל כך רע! אני כל כך מצטערת! אבל הוא יודע שזה ממך, אמרנו לו! בנימין, אתה יודע ממי קיבלת את האופניים. מי קנה לך את האופניים?"

"בנימין, תגיד תודה לסאתא".

אבל הוא לא יכול היה. הוא היה בעולם אחר.

יש פעמים שאני מעדיפה באמת לא לדעת את האמת אודותיי, וודאי שאחרים לא יידעו אותה. מי היה כאן הילד? סבתא היא אישה, שבהגדרה הייתה צריכה כבר לפתח מספיק חוסר אנוכיות ובגרות במהלך חייה, בשביל שתוכל לשים את אושרו של נכדה מעל לאושרה שלה. אבל האמת הייתה, שבכלל לא היה אכפת לי שהוא אהב את האופניים, שהאופניים אפשרו את המשך התספורת - שלא לומר את המשך המסיבה - ולא היה אכפת לי שאכן פגעתי בול. מה שבאמת רציתי, ולא הצלחתי להסתיר, היה שבנימין יידע, עמוק בלב, לא רק ידיעה טכנית, שאני היא זו שנתנה לו את האופניים. עכשיו לא אוכל עוד להגיש לו את האופניים, כפי שדמיינתי לעצמי, והוא לעולם לא ירים אליי את מבטו, אליי, זו שהגשימה את משאלת לבו, בפליאה, שמחה והכרת תודה.

הרגע הזה חמק לו לאבדון ולא ישוב לעולם.

ניסיתי ליהנות, אחר כך ניסיתי לעשות כאילו, אבל בשבילי, המסיבה הייתה תפלה.

שם, במבוי הסתום הזה, אחרי שארבע להבות הנרות כובו וחושך ירד על הארץ, מישהו התיישב לצדי. הרמתי מבט. זו הייתה אחת מבנותיי. בקול שקט היא אמרה:

"אלוקים ידע שאת לא תוכלי להיות זו שתגיש לבנימין את האופניים. מישהו אחר ייהנה מהעונג הזה".

"אימא, אני יודעת שאת מרגישה רע, אבל את חייבת לדעת שהכאב הזה הוא שלך. אי אז בתחילת הזמן, כשאלוקים ברא את העולם, בתכניתו היה כלול יום אחד שבו יהיו האופניים האלה, האופניים הקטנים הירוקים-כחולים האלה; יום שבו את תקני אותם ליום הולדתו השלישי של בנימין. אבל מסיבה מסוימת, שלעולם לא נדע אותה, אלוקים ידע שאת לא תוכלי להיות זו שתגיש לבנימין את האופניים. מישהו אחר ייהנה מהעונג הזה".

אומרים שהיקום מתרחב, ומתרחב מהר. פתאום התרחבתי גם אני באותו אופן אל תוך שמחה גדולה מזו שלי, גדולה בהרבה מזו שלי. חתכתי לעצמי פיסת עוגה, חתכתי עוד כמה לחברים ולקרובים והייתי חלק מאהבה גדולה יותר, אהבה אינסופית, אהבה שנשארת לעד.

*המאמר הופיע במקור ב"ג'ואיש אובזרבר".