ברוכים הבאים ל Aish.co.il
ח' אייר תשס"ח    13.5.2008      פרשת השבוע: בהר
הניוזלטר השבועי – 22,000 מנויים
שלושים שנה כיום אתמול
שלושים שנה כיום אתמול

יום ששי. ערב 'שבת הגדול' - שבוע בדיוק לפני חג הפסח. הבית הומה קרובים וידידים שהגיעו אלינו לקיבוץ סעד, כדי לחגוג עמנו את שמחת בר המצווה של בננו יואל. שני בנינו הגדולים שירתו אז בצבא. אשר השריונר לא קיבל שחרור למסיבה, בעוד שאחיו הבכור נתן, צנחן ולוחם, עשה את דרכו הביתה ממבצע ליטני בצפון.

המתנתי בציפייה נרגשת לשובו של בני. אולם אז נקרא בעלי לביתו של השכן שם המתינו לו נציג צה"ל ומזכיר הקיבוץ ובפיהם הבשורה הקשה, שבננו נפצע קשה בתאונה, ונמצא כעת בבית החולים רמב"ם בחיפה. מונית המתינה לנו בחוץ ועלינו היה להחליט במהירות כיצד לפעול. מחד, בן הממתין נרגש למסיבת בר המצווה שלו, ומאידך כאב בלתי נסבל של בן פצוע אנוש בבית חולים מרוחק.

היה עלינו להחליט במהירות כיצד לפעול. מחד, בן הממתין למסיבת בר המצווה שלו, ומאידך בן פצוע אנוש בבית חולים.

בלית ברירה בעלי נסע אל בית החולים ואנחנו נשארנו בבית. חתן הבר מצווה התכונן במאמצים רבים לקריאת הפרשה וההפטרה, וכדי לא לאכזב אותו יותר מידי, העברנו את האחריות הקשה למלא את מקום האב בבר המצווה ל'גבר' שנשאר בבית - בני יובל בן ה-16. המסיבה הגדולה שתוכננה ליום ראשון בוטלה כמובן, ואנו נותרנו עם בני המשפחה הקרובים בלבד - כשלושים איש.

כבר אז הוקפנו בדאגה ובתמיכה הן מקרובינו והן מחברי הקיבוץ שדאגו לנו ועשו כל שביכולתם כדי לעזור ולהקל.

במוצאי שבת הצטרפתי אל בעלי בבית החולים. הימים הבאים חלפו במשמרות 24 שעות לצידו של הבן הפצוע. את ליל הסדר עשינו בחיפה, כשחבר נאמן מגרש אותנו מבית החולים, תופש את מקומנו ליד מיטתו של נתן ומבטיח בהן צדקו לא להותיר אותו לבד. ילדינו חגגו את הסדר אצל אחי בקבוצת יבנה.

ואז, עשרה ימים לאחר התאונה, ביום הראשון של חול המועד פסח, השיב נתן את נשמתו הטהורה למי שנְתנָהּ לו.

נתן ז"ל

נתן ז"ל, נקרא על שם סבו (אבי) - הרב נתן קאסוטו הי"ד, שנעלם בחשכת האופל של צעדות המוות בשואת אירופה. הוא היה בחור בעל אישיות מקסימה ומובילה, הן במסגרת המשפחתית המצומצמת והן בחברה בה פעל ועליה הקרין מייחודיותו. כבר מילדותו המוקדמת היו לו תכונות מיוחדות במינן. הוא פקח עיניים אל הטבע הסובב אותו והתעניין בכל צמח שפגש בדרכו. הוא רצה לדעת שמם של צמחים, שאנחנו, הוריו לא ידענו, יחד אתו חקרנו ושאלנו עד שמצאנו את התשובה המספקת. מצמחים המשיך לחרקים הקטנים, לזוחלים, לציפורים ובעצם לכל מה שנמצא בעולמו של הקב"ה. בגן הילדים הוא היה מוביל את הגננת ואת חבריו ומלמד אותם את שכבר ידע - מה שם הפרח, מה שם הזחל ומהו נחש בלתי מזיק. ההתפעמות שלו מן הטבע חברה אותו חיבור עמוק למי שאמר והיה העולם.

לא היה מאושר ממנו כאשר קיבל בכיתה א' את הסידור הראשון, ואחר כך את ספר בראשית. כל צעד שלו בחייו הצעירים הלך בכמה כיוונים, כתבי הקודש, הטבע והשפה העברית. הוא היה ילד בחברת הילדים הקיבוצית, מעולם לא הרים יד על חבר (חוץ מפעם אחת, עליה סיפר לי בצער עמוק). הילדים אהבו אותו וביקשו את חברתו בגלל נועם ופשטות הליכותיו ובגלל ההומור שניחן בו. במשך הזמן הפך החיבור שלו לעולם הטבע, לתחביב של ממש, כאשר הוא מתמקד בציפורים. עד שבגיל 15 כבר הפך לצפר של ממש מן המניין.

נתן נמשך ללימודי הקודש, הוא שמר את התורה ומצוותיה מתוך אמונה פנימית עמוקה ומשיכה של ממש. את שעות הפנאי שלו בבית הספר התיכון בקבוצת יבנה, חילק בין צפייה בציפורים סביב בריכות החמצון של אשדוד, ללימודי תורה בישיבת כרם דיבנה הסמוכה. לפני גיוסו לצה"ל הוא דרש ללמוד חצי שנה בישיבת הכותל בירושלים, והצליח לממש את רצונו זה. היום קיימות מכינות צבאיות תורניות שונות ומסגרות של ישיבות הסדר, אולם אז מדובר היה בהחלטה חריגה ויוצאת דופן. במשך עשרת הימים שבין הפציעה לפטירה, התפללו עליו ידידיו ואוהביו מישיבת הכותל, ובראשם ראש הישיבה הרב הדרי, והרב נבנצאל שליט"א.

במהלך שירותו היו לו התמודדויות לא פשוטות, כחייל חובש כיפה יחיד במחלקה (בכל הפלוגה היה רק עוד חייל אחד כזה), ובכל זאת הקפיד לשמור ולדקדק במצוות.

הימים שאחרי

יש דברים שלא ניתן לתאר במילים, אחד מהם הוא כאב של שכול.

יש דברים שלא ניתן לתאר במילים, אחד מהם הוא כאב של שכול. חזרנו הביתה, אל חמשת ילדינו הדואגים - הגדול חייל והקטנה רק בת שש. ישבנו כולנו צפופים בחדר השינה הקטן שלנו. למרות שהילדים כבר הבינו מעצמם, סיפרנו להם בצורה ברורה מה קרה. כך, ישבנו חבוקים ובכינו יחד.

הלוויה שיקפה את אישיותו המיוחדת של נתן, ולמרות ששהה בעולמנו רק מעט יותר מעשרים שנה, ליוו אותו אלפי אנשים למנוחת עולם - חברים מהקיבוץ, משפחה, חיילים וחניכים (הוא היה מ"כ לעתודאים), חברים מהישיבה ועוד רבים אחרים.

אחרי פסח ישבנו שבעה, כשכל אוהביו של נתן זורמים לביתנו, מנחמים, מספרים, בוכים...

השבעה תמה, והחיים ממשיכים. כל אחד מאיתנו היה צריך לחזור אל מקומו. בעבודה, בבתי הילדים, בצבא... איך עושים זאת? כיצד מתגברים? האם ניתן "להתגבר" על אסון כזה ולחזור לחיים, אחרי שבאבחת חרב נחתך אבר כל כך חשוב מתוך המשפחה? האם מותר לנו ההורים לשקוע בכאב כשבבית חמישה ילדים שזקוקים לנו?

החלטנו לאזור כוח ולחזור לחיים למען זכרו של נתן, למען חמשת ילדינו וגם למעננו. זה לא היה קל. לכל מקום אליו הגענו ליוו אותנו מבטיהם של החברים. מבטים של אהבה, חרדה, תמיכה... ולעתים גם ביקורת.

לכל דבר הייתה 'פעם ראשונה'. פעם ראשונה בחדר האוכל, פעם ראשונה בבתי הספר, פעם ראשונה בעבודה... כמו ילד קטן הלומד מחדש את עולמו, למדנו אנחנו את העולם החדש שלנו. עולם חסר, עולם פגום ונכה, ובכל זאת היינו אמורים להשתלב בו, והשתדלנו לעשות את זה על הצד הטוב ביותר.

אני זוכרת במיוחד את הפעם הראשונה בה יצאנו בעלי ואני להרצאה. יכולנו לחוש ממש את המבטים הננעצים בגבנו, אך החלטנו לעשות מה שנראה לנו נכון וחשוב, בלי להתחשב בדעת הבריות. הדבר היחיד על פיו פעלנו היה - מה היה אומר על כך נתן, ומה אומרים הילדים.

אנשים לא אוהבים פנים עצובות. כאב דוחה ומרחיק מעליך את החברה. לכן בחרנו לעטות על פנינו מסכה שליווה כביכול. מסכה שהסתירה תהומות של כאב. עם הזמן, הפכה המסכה להיות חלק מאיתנו. ברור לי שמסיכה זאת עזרה לחברים לא להתרחק, ואפילו להתקרב, ולנו לחזור ולהשתלב בחברה אליה אנו שייכים.

אנשים לא אוהבים פנים עצובות. כאב דוחה ומרחיק מעליך את החברה. לכן בחרנו לעטות על פנינו מסכה שליווה כביכול

הדרך לא הייתה קלה, אבל היה לנו זה את זה - "נתמוך אחד בשני ולא ניפול", אמר בננו אשר, וזה מה שעשינו. חיזקנו זה את זה. עזרנו זה לזה לעבור את משוכות ההסתגלות. פילסנו דרכנו לחיים ובו בזמן שימרנו את זכרונו של נתן. שוחחנו עליו בכל הזדמנות, וכן, הזכרנו גם כל מיני דברים מצחיקים שקשורים בו. מידי שבת, סביב השולחן הקפדנו לעסוק בפרשת השבוע, מן התורה שכל כך אהב. בטיולי השבת למדנו לחפש, למצוא ולהגדיר בעצמנו את הציפורים שתמיד הראה לנו בהתלהבות.

בכל שלב עמדו מאחורינו חברי המשק. עם תום השלושים, למשל, חברה נאמנה הקפידה להגיע ולקרוא לי להצטרף אליה אל המקהלה בה אהבתי קודם לשיר. סירבתי לה פעם אחר פעם, עד שבסופו של דבר, מתוך חוסר נעימות, הצטרפתי אליה. על כך אני אסירת תודה לה עד היום. בזכותה זכיתי להתחבר אל אחת מהנאות החיים שזנחתי לזמן מה מאחור. בכל פעולה, בכל חזרה לשגרת החיים הרגילה, הייתה תרופה למצבנו.

שמחה ועצב

אני מכירה אנשים שהתמכרו ליגונם מתוך חשש לשכוח את זכר יקירם. זה נורא עצוב. שיהיה ברור - לא שוכחים! אף פעם לא שוכחים! לא ניתן לשכוח ולו פרט קטן מחייו של הבן הזה המיוחד שהקב"ה הפקיד בידינו למשך 20 שנים וחצי. מבחינתי, שלושים שנה כיום אתמול. גם עתה אני מעלה את הדברים מתוך דמעות כאב צורבות - כאב של אם שאבדה את בנה. הקלישאה ש"הזמן רופא לכל" היא רק קלישאה, שהומצאה כנראה על ידי מי שלא חווה כאב כזה.

עם הזמן השמחות החלו שוב להתדפק על דלתנו. בתחילה הייתה כל שמחה מהולה בכאב. כך במסיבות בת המצווה של בנותינו ובחתונתו של אשר. היום אנחנו כבר מסוגלים לשמוח בכל ליבנו בשמחות יקירינו. ביתנו שוב שמח והומה ילדים. המשפחה היא זאת שמעניקה לי כוח, ואני מרגישה שגם אני מעניקה כוח למשפחה. מעניקה ומקבלת בחזרה.

לכל אדם כאב משלו, ולא ניתן לתת מתכון כיצד לגבור עליו. בכל זאת נראה לי שחזרה עקשנית לחיים, מסיכה שעוזרת לחברה לקלוט אותנו אליה בחזרה, שילוב זכרו החי של יקירנו בשגרת החיים ואחדות משפחתית, הם אלה שעזרו לנו לצלוח את תהום הכאב.


פורסם בתאריך: 13/5/2008

אנו מפרסמים מאמרים חדשים מדי שבוע
הצטרפו למעל ל-22,000 מנוי הניוזלטר שלנו כדי לקבל מדי שבוע את רשימת המאמרים החדשים באתר. המנוי חינם וניתן לביטול בכל עת. צפו בגיליון השבועי לדוגמא.

שושנה קאסוטו עברון. ניצולת שואה שאיבדה את אביה באחת מצעדות המוות באירופה ואת אמה ב"שיירת הדסה" הידועה. בשנת 1957 שכלה את בנה הצנחן, נתן. שושנה מתגוררת בקיבוץ סעד עם בעלה ראובן, ורווה מלוא חופניים נחת מחמשת ילדיה ונכדיה הרבים. שושנה כתבה את הספר ילדים קטנים לא שואלים שאלות, שמתאר את קורות חייה באירופה ובארץ מתוך נקודת מבטה האופטימית. לרכישת הספר evron_rs@saad.org.il.


מאמרים נוספים: