נח כהן מתקרב לשנתו השישים. 30 שנה עברו מן המלחמה, 30 שנה שבהם חברו יצחק פוגל אינו לצדו.

למרות השנים הרבות שעברו, הכאב שהוא נושא עימו מסרב להירפא. בתחילה, סרב להתראיין, אך בהיותו בין האחרונים שיכול לספר את הסיפור מכלי ראשון לאחר שהוריו של יצחק שהיה בן יחיד הלכו לעולמם, הסכים לבסוף. "בעיקר," אמר, "אני רוצה לספר סיפור על חבר טוב שהיה ואיננו. אישיות שהייתה מודל לחיקוי, הן מבחינה דתית, בקיום מצוות ובהקפדה על קלה וחמורה, והן מבחינות הנהגות שבהן לא היה רק יפה דורש, אלא בעיקר מקיים."

את כל ילדותם העבירו יחד, שני ילדים ירושלמים סקרנים, המסתבכים לא אחת במעשי שובבות, אך יחד עם זאת יושבים שעות רבות על דפי הגמרא ומתפלפלים בלימודם.

"יחד היינו בחדר אצל ר' יהודה, יחד למדנו בביה"ס היסודי, אחר-כך בישיבה קטנה שקדנו בחברותא על דפי הגמרא, וכשערכנו מבחנים להתקבל לישיבה גבוהה, ברור היה לנו כי נלך רק למקום שיקבל את שנינו יחד. יחד גם התגייסנו לצה"ל, הוא ראשון, ואני שלושה חודשים אחריו. עקב בעיות בריאות שובצתי בתפקיד פקידותי, ואילו יצחק גויס ליחידה קרבית.

יום לאחר שפרצה מלחמת יום כיפור קיבלה היחידה של יצחק קריאה להתגייס. כשהייתי בדרכי לבית הכנסת לתפילת שחרית, רץ אחרי יצחק ואמר כי בא להיפרד ממני. הפלוגה שלו נקראה לחזית.

חיבקתי אותו חזק, נשקתי לו, וביקשתי ממנו "יצחק, שמור על עצמך".

חיבקתי אותו חזק, נשקתי לו, וביקשתי ממנו "יצחק, שמור על עצמך". והוא צחק, הוריד את כומתתו הצבאית, חשף את כיפתו השחורה, פתח את התיק שבידו והוציא את נרתיק התפילין שלו, הראה לי את שניהם ואמר "אלו ישמרו אותי". עקבתי אחריו מתרחק לכיוון תחנת האוטובוס. בתפילת שחרית כבר לא יכולתי להתרכז, ורק ביקשתי מריבונו-של-עולם שישמור אותו.

יום נקף יום. בכל אחר-הצהריים, בין מנחה למעריב הייתי עובר בביתם של משפחת פוגל ושואל האם שמעו משהו מיצחק. הוריו קיבלו אותי תמיד בסבר פנים יפות, היינו יושבים ומשוחחים ואני הייתי מנסה להפיג את חששותיהם.

מיצחק לא התקבל שום אות חיים.

במסגרת תפקידי הצבאי הכרתי כמה וכמה קצינים בכירים. ניסתי להפעיל את קשריי על מנת לקבל פיסות מידע עליו, אולם איש לא ידע לומר לי דבר.

ביום ה', כשלושה שבועות לאחר גיוסו של יצחק ,כהרגלי ביקרתי את משפחת פוגל. בעודנו משוחחים נשמעו בדלת דפיקות. כשפתח אביו של יצחק את הדלת עמדו בפתח שני קצינים.

בבית החלה מהומה. אביו של יצחק התעלף במקום ואימו מיררה בבכי.

ההודעה הייתה יבשה: הטנק של יצחק הופצץ ועלה באש. ארבעת חברי הצוות נספו במקום.

אני, שידעתי מה משמעותו של טנק בוער שאלתי את אחד הקצינים אם נותרו בטנק שרידים, הוא פנה והוציא מתיקו בד רקום ועליו האותיות י.פ, היה זה נרתיק התפילין של יצחק. שריד יחיד מטנק בוער בגבול סוריה-ישראל.

הקצין ניסה לנחם את הוריו של יצחק - אך פרץ בבכי.

"התפקיד הזה, להעביר הודעות להורים שכולים", אמר "הוא אף פעם לא תפקיד קל. אך הפעם קשה לי פי כמה להיות כאן איתכם, כי יצא לי להכיר את יצחק מקרוב ולהתוודע אליו.

כפי שאתם רואים, אינני אדם דתי, נטול סממנים חיצוניים הנני, וגם בפנימיות אינני משופע. הפעם הראשונה בה פגשתי ביצחק הייתה כשעברתי בין החיילים וזירזתי אותם לעלות לטנקים. יצחק עמד בצד והניח תפילין, ניגשתי אליו כשאני מזועזע מחוצפתו להמשיך בתפילה כשהזמן דוחק כל כך. הוא סימן לי בידו שהוא מייד מסיים ואני סימנתי לי בראשי את הבחור החצוף הזה...

בהפוגה הבאה שהייתה לנו, הוא ניגש אלי, הציג את עצמו והתנצל על שגרם לי לכעוס.

"דווקא בעת הזאת, לא יכולתי לוותר על הנחת התפילין" אמר.

"עכשיו, או אחר כך, בעוד שבוע או חודש זה לא ממש מעניין אותי הסיבות שלך" השבתי לו בכעס. "דע לך שכאן זה צבא. כאן אין אלוקים. יותר נכון יש, כאן רק המפקד הוא אלוקים".

ראיתי על פניו שהוא מזועזע מדברי הקשים, אך מייד הוא התעשת ואמר בקול שקט:

"התפילין הן אות לישראל. ויש בהן ביטוי כפול: מצד אחד הן מבטאות את העובדה שאנו עבדים המשועבדים לריבונו של עולם, ואנו מצהירים עליה בהנחת התפילין על גופנו, כמו העבדים שהיו נושאים על גופם את סמלו של אדונם. ומנגד הן הכתר המפואר של ישראל, שהן מבטאות את היכולת המיוחדת של ישראל להתקשר לעניינים האלוקיים. התפילין מבטאים את הקשר הזה יותר משאר המצוות, מפני שבתפילין אנו קושרים את דברי התורה המקודשים לגופינו ממש, ובזה אנו נעשים דבוקים לה' ודומים כביכול לקב"ה. הרי שהעבדות לה' היא החירות הגמורה. רק באמצעותה אנו בני חורין אמיתיים".

"אינני יודע מה כבש את ליבי" אמר הקצין,"הדברים, או הצורה בה הם נאמרו".

"אינני יודע מה כבש את ליבי" אמר הקצין,"הדברים, או הצורה בה הם נאמרו. כך או כך לא יכולתי להתעלם ממנו. צנום כל כך, עייף כל כך ויחד עם זאת נחוש כל כך ומאמין בצדקת דרכו.

הדברים התגלגלו וקבענו שנלמד ביחד. וכך אכן עשינו, כשמידי הפוגה היינו יושבים בצוותא והוא היה מסביר לי על מושגים מעולמכם. רותקתי להסבריו כמו גם לחן הפנימי ששפע ממנו.

יממה לפני שנהרג, הצליח לשכנע אותי סוף סוף להניח את "הקוביות" כפי שקראתי להן על ידי ועל ראשי, ולימד אותי לברך עליהן. ברכתי עליהן אתמול לראשונה. רק הם שרדו את התופת".

ואני, לא יכולתי שלא להיזכר, בתמונה שארעה לפני עשור שנים. חודש לפני בר המצווה של יצחק, העברנו שנינו את אחר הצהרים בביתו כאשר אנו לומדים לקראת מבחן. ניסנו להתרכז אך ללא הועיל. מן החדר הסמוך נשמעו מילמולים לא ברורים שחזרו שוב ושוב על עצמם, כשיצאנו מן החדר מצאנו את אימו של יצחק, לאה, רוקמת לבנה את שקית הקטיפה לתפילין כשהיא בוכה וממלמלת. יצחק ניגש אל אימו, חיבק אותה ושאל "אמא, מה את אומרת?" אימו הסירה את עיניה מן הרקמה ואמרה "אני מתפללת, שנזכה לגדלך לתורה, לחופה ולמעשים טובים, שנזכה לרוות ממך נחת יהודית".

על קברו ספד לו אביו :

"לתורה - זכינו... למצוות - זכינו... אך לחופה לא הספקנו..."

פורסם בתאריך: 25/4/2004