כשהיא התחילה לצעוד בהיסוס, כל כך נבהלנו וחששנו. היא אף פעם לא הסתובבה באיטיות כזאת, מעולם, בכל חייה!

כשתוצאות המעבדה חזרו, כל כך שמחנו. נראה שהיא הולכת להצליח! כשחלק מכוחותיה חזרו אליה, היינו כל כך מאושרים!

כשהיא התחילה לשבת הרבה, נחרדנו.

כשהיא הפסיקה לקרוא כל דבר חוץ מאשר את עיתון הבוקר, כל כך הצטערנו. היא תמיד אהבה כל כך לקרוא.

כשהיא הפסיקה לנהוג, נלחצנו. היא תמיד נהגה לכל מקום! עכשיו היא ישבה במושב הנוסע.

כשהיא הפסיקה לקרוא את עיתון הבוקר ואנחנו הקראנו לה, התגעגענו לראות אותה עם עיתון ביד.

לקח לה נצח להכין לעצמה ארוחת בוקר.

כשהיא התחילה לשכב מייד לאחר ארוחת הבוקר, נכנסנו ללחץ. היינו רוצים שהיא תבלה את הבוקר בישיבה.

כשהיא הייתה נרדמת בזמן שהקראנו לה, היינו רוצים שהיא תקשיב עד הסוף.

כשהיא כבר לא הצליחה לעמוד כדי להכין לעצמה ארוחת בוקר, כל כך נבהלנו. היא זאת שתמיד האכילה את כולם! היא תמיד הכינה לעצמה ארוחת בוקר! לא יכולנו להאמין שזה מה שקורה. הכנו לה ארוחת בוקר.

כשהיא הצליחה לאכול רק חצי מהארוחה, היינו רוצים לראות אותה מסיימת את כל מה שבצלחת, כמו שאבא שלה חינך אותה; כל חייה היא צייתה לו.

התגעגענו לראות אותה במושב הנוסע.

כשלא היה לה כוח להקשיב, התגעגענו כל כך לדרך שבה היינו מקריאים לה, וייחלנו שהיינו יכולים לקרוא לה עוד. היינו יכולים להקריא לה כל מיני דברים. למה לא לקחנו אותה לכל מיני מקומות? אולי היא הייתה נהנית מהמוזיאון?

כל כך רצינו לראות אותה יושבת בכיסא.

כשהיא לא יכלה עוד לקום מהמיטה, חשבנו: רק אתמול היא קמה מהמיטה! זה נראה כל כך מזמן. היא הייתה חוצה את הסלון והולכת למטבח.

כשהיא כבר לא הצליחה לאכול בעצמה, האכלנו אותה, נכלמים.

כשכבר לא הצליחה לסיים אפילו שליש, התגעגענו לימים שבהם אכלה חצי.

כשהבחנו שהיא אינה מסוגלת לבלוע, חשבנו לעצמנו: רק אתמול היא יכלה לאכול.

כשהיא הפסיקה לדבר, נזכרנו בשיחות הקטנות שהיו לנו קודם כאילו היו יהלומים.

אנחנו לצדה, יושבים ומסתכלים. לא נראה שהיא מבחינה בנו.

אבל היא נושמת!

אנחנו שמחים. היא נושמת!