אמי נפטרה כשהייתי בת חמש וחצי, ואבי גידל אותי, ולא נישא בשנית אלא לאחר שאני נישאתי בעצמי. רק כשהגעתי לשלב שבו נמאס לי לשחק עם בתי שלי במשחקי ילדים, או כשהייתי עסוקה מכדי לנהל איתה שיחה רצינית על היום שעבר עליה בבית הספר - קלטתי לפתע, שאולי, אבא שלי לא תמיד רצה ללכת אתי לפארק מדי שבוע, ולשחק איתי במתקנים האהובים עליי שוב ושוב ושוב. ואולי, רק אולי, לא התחשק לו לשחק אתי בכדור כשחזר הביתה, אחרי יום ארוך בעבודה. וככל שזה נשמע בלתי אפשרי - יכול להיות שהוא בעצם העדיף ללכת למכולת לבד, ולקנות במהירות את המצרכים, בלי להפוך את זה לטיול גדול עבורי.

אבל אני, בילדותי, מעולם לא ידעתי, או אפילו העליתי בדעתי, שכך הם פני הדברים.

ידיעת פרטי הפרטים של חיי, הקשבה לתיאור של היום שעבר עליי בבית הספר, דקה אחר דקה, הכרת כל משחק על כל מרכיביו, שיחה וקריאת-ספרים ביחד... זו הייתה ה"הורות" של אבא שלי.

רק אחרי שעזבתי את הבית, כשהייתי באוניברסיטה, גיליתי, באמצעות תגובתה של חברה לדבריי, שלא כל הורה מתקשר לילדו מדי צהריים כדי לברר איך עבר עליו הבוקר. כשחברתי אמרה שאביה לעולם אינו מתקשר אליה בצהריים הגבתי במילים: "אז איך הוא יודע איך עבר עלייך הבוקר?"

קשה להאמין, אבל שאַלתי את שאֵלתי במלוא הרצינות. זה היה הרמז הראשון שהיה לי לכך שלא כל האבות מתעניינים, כמו אבי, במתרחש בחיי ילדיהם.

ומעולם לא עלה בדעתי לשאול אם אמה מתעניינת בחייה.

אמי חסרה לי רק לעתים רחוקות. אבי הכין לי מסיבות יום הולדת נפלאות, ותמיד היה זמין עבורי כשנזקקתי למשהו, או רציתי בו. העובדה שלא הייתה לנו משפחה שגרה בסביבה, לא הייתה יוצאת דופן. לחבריי לא היו משפחות גדולות או מורחבות. רק כיום, כשאני אם בעצמי, אני מבינה איזה הורה טוב הוא היה, כמה קשה זה היה עבורו, וכמה בודד הוא בוודאי הרגיש.

הלוואי שיכולתי להיות הורה טוב כמוהו. כי האמת היא, שמה שחשוב אינו מספר ההורים במשפחה, אלא איכות ההורות. מה שחשוב הוא להנחיל לילד שמחה ושביעות רצון בחלקו או בחלקה, מה שמוביל כמעט מיידית להכרת תודה. הורות כזאת נוטעת בנו תחושה שאנחנו לא צריכים מה שיש לאחרים, או להיות כמותם. היא מחזקת תחושה של שלמות עצמית, גם כאשר אנו מנסים להיות טובים יותר.

זה מה שהורה יכול וצריך להנחיל לילדיו, ושני הורים צריכים להנחיל זאת פי שניים. אבל זה לעולם לא יקרה אם ההורה לא יסיים שיחת טלפון כשהילד חוזר הביתה מבית-הספר, אם הילד לא ידע ששיחה בין מבוגרים יכולה להיפסק ולהימשך מאוחר יותר - ולעומתה, הזמן להראות לילד שאתם רוצים להיות אתו, הוא תמיד עכשיו. זה לא יקרה אם ההורה יענה לשיחה סלולארית כשהוא הולך ברחוב עם הילד, גם כשהוא חושב שמדובר בשיחה של שתי דקות. הוא יחמיץ את הציפור שחלפה זה עתה לידם, או כל דבר משעשע ששניהם - ההורה והילד או הילדה - יכולים לחוות ביחד. אותה חוויה לעולם לא תחזור על עצמה. ממש כמו כל אותן שעות של שבת אחר הצהריים, כשהילד "עסוק" בזמן שאתם תופסים תנומה.

אמא ואבא, ביחד או לבד, חשוב להבין שיש לנו רק שנים ספורות בילדותו של ילדנו כדי לבנות את הקשר אתו או אתה, וליצור את האדם שאותו ילד יהיה בבגרותו. כל אותן פגישות עבודה, אסיפות דיירים, בילויים עם חברים ושיחות עם עמיתים, הניקיון והכביסה ואפילו הקניות - כל אלה צריכים להפוך לחוויית הורות. ואם הדבר בלתי אפשרי, יש לדחות אותם.

לאחר שהילד נולד, אי אפשר לדחות את ההורות בעוד כמה שנים. אם היא נדחית, לילד, לרוב, לא יהיה זמן עבורנו או עניין בנו.