בתלמוד מסופר שפעם היו שואלים את החתן הצעיר שאלה מוזרה: "מצא או מוצא?"

ואז, בהתאם לתשובת החתן, היו השואלים מצטטים פסוק. אם החתן היה עונה שהוא "מצא", הם היו אומרים: "מצא אישה מצא טוב" (משלי יח, כב).

אבל, אם החתן היה עונה "מוצא", הם היו אומרים: "מוצא אני מר ממוות את האישה" (קהלת ז, כו).

הדרך לנישואין מוצלחים באה לידי ביטוי בתשובת החתן שענה "מצא". במלים אחרות, החתן הזה בעצם מודיע "אני, את שלי כבר מצאתי", ובזה הוא מבטא נאמנות מלאה לאישה שבחר בתור האחת והיחידה עבורו. הוא כבר לא ימשיך לברר ולבדוק אם טעה בבחירתו.

הוא מבין שעם כל קשיי העתיד והתנפצות הפנטזיות שלו, עם כל חסרונות האישיות וחלומותיו האבודים, עם כל הויכוחים והדמעות שיישפכו, על אף ולמרות עם כל אלה, היא המיועדת לו. הם עתידים לטרוח ולעבוד יחד על כל הנושאים השונים, ולבנות את מערכת היחסים הראויה לשניהם.

בעל ש"מצא" את אשתו וגורם לה להרגיש תמיד שהיא האחת והיחידה בשבילו, "מצא טוב".

בעל ש"עדיין מחפש" גורם לאשתו לחוש כאילו היא נמצאת כל הזמן על דוכן הנאשמים

מצד שני, הבעל שעדיין "מוצא" - כלומר, עדיין בודק אם עשה את ההחלטה הנכונה, גורם לאשתו לחוש כאילו היא נמצאת כל הזמן על דוכן הנאשמים, ולא מספק לה תחושת ביטחון אמיתית ביחסים ביניהם. אם היא לא יכולה לבטוח בו שהוא לצידה בכל מקרה, אז הוא כבר ירגיש מה זה "מר ממוות".

רוב האנשים מאמינים שנישואין טובים "פשוט קורים". אם אתה מתחתן עם האדם הנכון, תהיה לך מערכת יחסים נהדרת. זה לא נכון. נישואין הם מיומנות. אנחנו צריכים לתרגל את הטכניקות האלה מדי יום. ג'סטות קטנות וקשרים קוסמיים מצטרפים גם הם לסכום הכולל של נישואינו. אך הדבר שממנו בנויים נישואין מוצלחים זו השאלה 'איך נוכל לגרום לבני/בנות הזוג שלנו להרגיש טוב היום'.

הלקח: אנחנו צריכים לנהוג תמיד בבני הזוג שלנו כאילו הם הנשמה התאומה שלנו, ולמעשה, בכל אופן לא נוכל לדעת אם זאת האמת, עד שנהיה נשואים הרבה-הרבה זמן.

כשאני אומר את זה לרווקים, הם תמיד עוצרים אותי, נועצים בי מבט מופתע ושואלים: "אתה אומר שאי אפשר לדעת לפני הנישואין אם הבנאדם הוא הנשמה התאומה שלך?!"

בדיוק, אכן אי אפשר לדעת. בני הזוג בקושי מכירים אחד את השני, אפילו אם הם יוצאים יחד כמה שנים. טבע היחסים הוא כזה שבלי תחושת הביטחון שנוצרת מהתחייבות לכל החיים, בני הזוג לעולם לא יחשפו את כל הקלפים שבידיהם. אנשים תמיד מופתעים אחרי החתונה - הכול משתנה. נראה כאילו התחתנת עם אדם אחר.

לוקח זמן לבנות את האמון הנחוץ כדי לגלות את האני האמיתי, לתת לבן/בת הזוג לחדור עמוק ועמוק יותר לפנימיותך, תוך קילוף שכבות הפחד, החשש והכאב שנבנו משבירות אמון קודמות.

אנשים תמיד מופתעים אחרי החתונה - הכול משתנה. נראה כאילו התחתנת עם אדם אחר.

לכן, לוקח שנות נישואין ארוכות כדי לגלות עם מי בדיוק התחתנת. למען האמת, זה גם יכול לקחת שנות נישואין רבות לגלות מי את/ה באמת. הטוב ביותר והגרוע ביותר שבך יתגלו במהלך מחול הנישואין המשותף.

לאחר שנים של התקרבות רבה יותר ויותר והתייחסות אל בן/בת הזוג שלך כחלק יקר ובלתי נפרד מעצמך, תהפכו בסופו של דבר ל'נשמות תאומות'.

אתם צודקים, נישואין לאדם הנכון יכולים בהחלט להקל על התהליך. אבל גם אז, המון "נשמות תאומות" יושבות במסדרונות בית הדין ומצפות לגט.

בשר ודם

אם אנחנו לא יכולים לדעת אם אדם מסוים הוא אכן הנשמה התאומה שלנו, איך נוכל להחליט למי להינשא?

שאלתי אלפי רווקים למה לא התחתנו. כמעט כולם ענו את אותה תשובה: "עדיין לא מצאתי את האדם הנכון".

אז אני שואל: "ואיך תדעו כשתפגשו את האדם הנכון?"

והם עונים: "אני פשוט אדע". פשוט אדע? האם זה יהיה רגע של מודעות עמוקה מתוך תוכי נשמתך... קול פנימי... התגלות? או אולי פרפרים בבטן, זיקוקים בשמיים וקולות פעמונים מצלצלים באוזניים?

אני מכיר כמה זוגות שמצאו ככה את בני הזוג שלהם. אבל אם זאת האסטרטגיה היסודית שלכם למציאת החצי השני, זה דומה למדי לקניית כרטיסי פיס בתור אסטרטגיה יחידה להשגת עושר. אפשרי, אבל מאוד לא סביר.

סיפור פגישתם של אדם וחוה הוא שיעור נפלא כיצד למצוא בן זוג. אדם היה לבדו, והאלוקים אמר שלא טוב היות האדם לבדו - לכן הוא יצר עבורו אישה. אבל, לפני שהתורה מספרת לנו כיצד נבראה חוה, היא עוצרת ופונה לכיוון מוזר בהחלט. היא מספרת לנו איך ה' הביא את כל החיות לפני אדם כדי שיקרא להם בשמות.

לאחר שאדם משלים את המשימה, הוא אומר שעדיין לא מצא את בת הזוג שלו. ובכן, למה הוא ציפה?! אתם חושבים שעולם ההיכרויות שלכם קשה - תראו את גן החיות שדרכו היה צריך לעבור אדם! דמיינו את הסצנה: האלוקים מביא פילה לפני אדם ושואל "מה אתה חושב על זאת?" אדם לא רוצה לפגוע ברגשות הפילה ועונה "ובכן, יש לה אוזניים יפות... אבל לא נראה לי שהיא בשבילי". ואז הוא נותן שם לפיל והאלוקים מביא את החיה הבאה: "ומה דעתך על זאת?"

רק לאחר שהבין האדם מי הוא באמת, הוא היה יכול להבין מה חסר לו, ולדעת שהוא באמת לבד.

מה קורה כאן? האם האלוקים חשב באמת שככה אדם ימצא לעצמו אישה?!

התשובה היא שהענקת השמות לבעלי החיים הייתה תנאי מוקדם לזיווגו של אדם. שֵם מתאר את מהות הישות. כשאדם בחן את טבעה של כל חיה וחיפש אחר המאפיין הכולל המתאר בדרך הטובה ביותר את מהותה, הוא היה צריך לזהות תחילה את התכונה עצמה. אם אותה תכונה לא הייתה נמצאת בתוכו כלל, הוא לא היה מצליח לעולם לזהות אותה בבעל החיים.

נתינת שמות לבעלי החיים הייתה עבור אדם תהליך של גילוי עצמי. רק לאחר שהבין מי הוא באמת, הוא היה יכול להבין מה חסר לו, ולדעת שהוא באמת לבד.

ואז, האלוקים ברא מייד את חווה, ואדם הכריז שהיא "עצם מעֲצָמַי ובשר מבשרי". אדם הפסיק את החיפוש אחר בת זוגו לחיים, והיה משוכנע שכעת הוא "מצא".

התנאי המוקדם החשוב ביותר לדעת בבירור אם עליך להינשא למישהו/י (או לא), הוא להכיר תחילה את עצמך. אם אין לנו הבנה ברורה מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים, אם אין לנו מטרות חיים ברורות ומסלול ברור בחיים, לעולם לא נוכל לצפות לדעת אם מי שמולנו הוא זה שאיתו אנחנו אמורים להתחתן.

במלים אחרות, מי שמניח שהוא לא התחתן מפני שעדיין לא פגש באדם הנכון, צודק באמת. האדם שעמו לא נפגש זה הוא-עצמו. הכירו את עצמכם, ויהיה לכם הרבה יותר קל לזהות את בן/בת הזוג העתידיים שלכם.

ואז, לאחר שתתחתנו, אם תנהגו בבן/בת הזוג שלכם כמו בנפש תאומה, באמת תהפכו אותו לכזה.