ה-11 בספטמבר, 2001.

מה עובר לכם בראש?

אם חייתם אז בצידו המערבי של כדור הארץ ולא הייתם שקועים בתרדמת, אין יותר מדי אפשרויות. בוודאי עולים בדמיונכם קליפים ותמונות מתוך המגה-פיגוע שידעה ארה"ב במתקפת הטרור על מגדלי התאומים.

הפיגוע הזה תפס את כולנו מופתעים, לא מוכנים ולא מאמינים.

אני זוכר את שיחת הטלפון מגיסתי באותו יום בצהריים. היא אמרה לי ששמעה ברדיו שמטוס התרסק לתוך אחד ממגדלי התאומים, "ולפי מה שאני מבינה, הוא עדיין תקוע שם..." ניסיתי לשאול כמה שאלות, אבל הכל נראה כל-כך לא הגיוני שבסוף היא אמרה שאולי זו היתה סתם מתיחה ולא תכנית רדיו רשמית.

באותה התקופה, בהיותנו "סטודנטים רעבים", לא היה ברשותנו מכשיר טלוויזיה. שיחת הטלפון מגיסתי סקרנה אותי מספיק כדי לגשת לביתו של אחי שגר בשכנות אלי ולבקש (יותר נכון לדרוש) מאשתו להדליק מיד את הטלוויזיה.

לא האמנו למראה עינינו. עוד לפני שעיכלנו את הידיעה שאכן מטוס התרסק לתוך אחד מהתאומים, שידרו מצלמות הטלוויזיה מטוס נוסף מתרסק לתוך המגדל השני לקול קריאותיהם המשתאות של הכתבים.

צפיתי בהרבה סרטי אסונות מבית היוצר של הוליווד, אבל סרט כזה עוד לא ראיתי. עמדנו המומים מול המסך, אפילו לא טורחים לשבת על הספה, צופים שוב ושוב באותן סצנות התרסקות המטוסים. ואז הגיעה התמוטטות הבניינים בשידור-חי. הפעם כבר התיישבנו - אלפי הרוגים בתוך כמה שניות, והכל בשידור חי. אי אפשר לעזור או לעשות משהו. רק לחכות להתמוטטות הבניין השני.

לאחר אינספור שידורים חוזרים בהם צפיתי שוב ושוב בהתרסקות המטוסים והתמוטטות הבניינים, נפרדתי מאשתו של אחי וחזרתי למטלות היום שלי.

אח שלי

בין דבר לדבר שהיה עלי לעשות, הרמתי טלפונים ועניתי לטלפונים מהמון אנשים, ששמחו לשמוע ולהשמיע כל מה שניתן להעלות על הדעת בקשר לפיגוע במגדלי התאומים. מדי פעם ביצעתי גיחות קלות לביתו של אחי, לראות אם יש משהו חדש, והסתפקתי בשידורים החוזרים.

כשאשתי חזרה בשעות הערב הביתה, עוד לפני שהיא הספיקה להיכנס, לקחתי אותה אחר כבוד לביתו של אחי כדי שהיא תוכל לחזות במו עיניה במה שקרה לפני כמה שעות בניו-יורק. שוב עמדנו משתאים מול המסך, לא מאמינים למה שעינינו רואות.

לאחר זמן מה, עזבה אותנו אשתו של אחי לטובת המטבח והחלה לחמם את ארוחת הערב. זה היה הסימן המוכר עבורי שאחי עומד לחזור מהעבודה. ובאמת לאחר דקות מספר הוא נכנס הביתה וניגש מיד למטבח, שם חיכה לו בנו בן ה-7 כדי להתחיל בארוחה המשותפת שלהם כמדי ערב.

ניגשתי למטבח ושאלתי את אחי אם הוא שמע על מה שקרה בניו-יורק. "בטח" הוא ענה, "משוגעים לגמרי. אני כבר בא לראות חדשות".

רציתי שהוא יבוא לראות, כדי שאוכל לחוות מחדש את עצמת השידורים דרך מישהו שרואה זאת בפעם הראשונה, אבל היה לו את כל הזמן שבעולם. הוא אכל ארוחת ערב עם דניאל, האחיין שלי בן ה-7.

שתקתי, כי ידעתי שאני עד למשהו מיוחד ומלא קסם.

רציתי לומר לאח שלי כמה וכמה דברים, והכל לטובתו האישית. שאולי כדאי לו לבוא עכשיו, כי ייתכן ואחר-כך לא יראו את השידורים חוזרים של ההתרסקות וההתמוטטות. אולי אחר-כך תיגמר מהדורת החדשות... ואולי רק כדאי לו לסובב את הכסא לכוון הסלון וכך הוא יוכל גם לאכול וגם לראות.

רציתי לומר... אבל שתקתי.

הוא אוכל ארוחת ערב עם הבן שלו.

שתקתי, כי על אף שלא היו לי עדיין ילדים משלי, ידעתי שאני עד למשהו מיוחד ומלא קסם.

לאחר כמה שניות, כבר היו לי קוצים בכפות הרגליים וחזרתי לסלון, מצטרף לאשתי לצפות בפעם המי-יודע-כמה בשידורים החוזרים. בין קריאות "זה לא יאמן" ו-"זה לא יכול להיות אמיתי", העפתי מבט לכיוון המטבח וכמעט שוב קראתי לאחי. מראים את זה ממש עכשיו. הוא חייב לבוא לראות.

אבל ככל שהסתכלתי יותר עליו ועל דניאל, אוכלים בשלווה ומדברים, או יותר נכון דניאל מדבר ואחי בעיקר מקשיב, הרגשתי שדממה מתחילה לעטוף אותי ושאני מתנתק מהסביבה. לא ממש שמעתי על מה הם דיברו, אבל דניאל דיבר עשה כל מיני פרצופים ותנועות מצחיקות עם הידיים, תנועות שילד בן 7 עושה שהוא רוצה להסביר משהו לאבא שלו על מה שעבר עליו היום בבית הספר או במגרש המשחקים.

מצאתי את עצמי נזכר בסצנת הסיום של הסרט "הורים במשרה מלאה" בו צפיתי כעשור קודם, בה נראים בני משפחה מורחבת בחדר המתנה של מחלקת יולדות. לא יכולים לשמוע על מה בני המשפחה מדברים, אך ברקע מתנגנת מוסיקה נעימה המלווה את תנועות ידיהם ואת הבעות פניהם המביעות אחווה משפחתית.

דניאל המשיך לספר ולדבר, ואח שלי מדי פעם אמר כמה מילים מתעניינות, עד שהם סיימו לאכול את ארוחת הערב שלהם, בדיוק כמו בכל ערב אחר מערבי השנה.

הוא מס' 1

לאחר סיום הארוחה, אחי קם מהשולחן והצטרף אלינו מול הטלוויזיה.

לא. הוא לא הפסיד את מהדורת החדשות המיוחדת שדנה בנושא הרבה מעבר לחצות הלילה. הוא לא הפסיד את השידורים החוזרים. הוא לא הפסיד את דברי הפרשנות על מה שקרה. ובעיקר, הוא לא הפסיד את ארוחת הערב עם הבן שלו.

הסתכלתי על דניאל שנשאר במטבח, ותהיתי אם הוא מבין את מה שקרה כאן. סביר למדי שהוא לא קלט שהיה משהו מיוחד באותה הארוחה, אבל אני יותר מבטוח שהוא חש במה שבא לידי ביטוי באותה הארוחה - שעבור אבא שלו, הוא מס' 1. כך בפשטות, ללא אִם, אבל, או אולי.

לא סתם הוא הדוגמא החיה שלי ושל אשתי והמודל שלנו לאהבת בן לאביו. לא סתם הוא עדיין, חמש שנים אחרי, מעריץ את אבא שלו, אח שלי, בצורה שלא נראית כיום אצל בני העשרה.

אז מה הזיכרון הכי חזק שלי מה-11 בספטמבר?

לא יודע. יש לי שניים.