מה בדיוק קורה לבני הנוער המתבגרים ולמיומנויות התקשורת שלהם? איך הבת המוכשרת שלנו, שיודעת לבטא את עצמה כל כך טוב, הצליחה לצמצם את אוצר המלים שלה ל"לא-משנה" בתוספת גלגולי עיניים משונים? איך הבן שאתו היו לנו פעם כל כך הרבה דיונים מעניינים, מצליח לתפקד במערכת של נחרות וכל מיני "מה...?" אותם הוא ממקם בצורה אסטרטגית?

אל תיבהלו אם רמת התקשורת ביניכם לבין הצאצאים שלכם יורדת, ברגע שהם חוצים את הגבול הבלתי נראה - אך העוצמתי - אל הבגרות. זה נורמלי שבני העשרה מסתגרים, נועלים את עצמם בחדר, ומקצצים באופן משמעותי בכמות השיחות שלהם איתנו - כשבו בזמן הם מבלים שעות בשיחות טלפון עם החברים.

אין טעם אפילו לנסות להילחם בזה. כל מה שצריך זה להשתדל לשוחח עמם כמה דקות ביום. להשתתף בחייהם ולהראות שאכפת לנו מהם.

והם צריכים לדעת שאנחנו באמת מקשיבים.

נתחיל עם קשר עין. אל תזלזלו בחשיבות שמירה על קשר עין עם בני העשרה, כשהם מדברים. המבט הישיר גורם להם להרגיש שמאזינים להם. אפשר גם, אולי, להחזיק ביד של הנער/ה: מגע מעמיק מאוד את תחושת הקשר.

עלינו להשתדל לתת לכל ילד את ההרגשה שיש לו מערכת יחסים אישית וייחודית איתנו. לא נדבר באותה צורה אל כל הילדים שלנו, אלא נבחר במלים ובגוון מיוחדים עבור הילד המסוים הזה.

נבחן את עצמנו: האם השאלות שאני שואל את ילדי הן כאלה שכל אחד יכול לשאול? האם הן כלליות? "איך היה היום שלך?" או, "מה חדש בבית הספר?"

אם התשובה שלנו היא "כן, השאלות שלי כלליות", אז במקרה הטוב נזכה גם לתגובות כלליות, אם בכלל. שאלות כלליות משדרות, "לא ממש שמתי לב למה שסיפרת היום. אני פשוט ממלא את החובה שלי כהורה מן השפה ולחוץ".

שאלה ספציפית ש"תפורה" על המתבגר שלך אומרת: 'אכפת לי. הקשבתי. החיים שלך, החברים שלך, מה שמעניין אותך, הכול חשוב לי' - "איך היה המבחן בכימיה היום? אני יודע שזה מקצוע שקשה לך אתו"; "הצלחת להשלים עם דנה היום?"

בכל פעם שבה הייתי הולך לשוחח עם הרב שלי, יהי זכרו ברוך, הוא היה ממשיך את השיחה מהנקודה שבה הפסקנו בפעם הקודמת - אפילו אם עברו מאז שבועות או חודשים. זוהי הקשבה.

לא מזמן שמעתי סיפור עצוב. לשרי הייתה מערכת יחסים ריקה מתוכן עם אמא שלה. אמה מעולם לא הקשיבה לה, אז שרי עשתה מה שכל בר-דעת היה עושה - היא הפסיקה לדבר אתה. עכשיו, כואב לה לשמוע את אמא שלה אומרת: "חבל שלא יצאנו יותר לאכול ביחד, כשהיית בתיכון...".

שרי מרגישה שהיא רוצה לצעוק (ולבכות): "אמא, את עדיין לא מבינה! זה לא עניין של יציאות למסעדה. היחסים בינינו לא היו יכולים להיבנות, מכיוון שמעולם לא הקשבת לי".

כשאני משוחח עם נערים שאיתם אני עובד, וגם כשאני מדבר עם הילדים שלי, אני נוהג לנתק את הטלפון. "אני אתך", אני משדר להם, "למה שארצה לדבר עם מישהו אחר?" לעתים קרובות אני מעודד משפחות לנתק את הטלפון בזמן הארוחות. יש בכך מסר עוצמתי לילדים - זהו זמן משפחתי יקר, ובמשך 20-30 הדקות הבאות - המשפחה מעל לכל.

כמה פעמים אנחנו רואים מראה כזה: אבא עולה על מתקן בלונה פארק עם הבן שלו, ומדבר בסלולארי סיבוב אחרי סיבוב? אין ספק שהאב היה צריך להתאמץ לקחת חופשה כדי לבלות עם הבן שלו - אבל החופשה, לרוע המזל, כלל לא נוצלה...

לפעמים, בחיים הקדחתניים שלנו, יהיה מצב שלא נוכל להתנתק. צריך לענות לשיחות טלפון - לעתים קרובות שיחות חשובות. אך יחד עם זאת, הילדים חייבים לקבל מאיתנו את המסר - במלים ובמעשים - שהזמן שבו אנחנו יחד יקר לנו מאוד.

עוד עיקרון חשוב בהקשבה טובה הוא להתעניין בכנות. אילו שוחחת עם מי שעשוי להיות המנהל החדש שלך, והמשרה שלך הייתה עומדת על כף המאזניים; אילו היה זה יועץ השקעות והנדון הוא ההשקעה שלך; אם זה היה מישהו שאותו אתה מנסה לשכנע להיות שותף בעסק שלך - היה מעניין אותך מאוד לשמוע מה שיש להם להגיד. היית מכריח את עצמך להתעניין.

לא פחות מכך מגיע לילדים שלך.

והם זקוקים לתמיכה המלאה שלך. אם משהו מטריד או מבלבל אותם, הם בדרך כלל ישמחו לקבל עזרה לסדר את העניינים. ואם הם אומרים: "אף פעם לא עמדת במצב כמו שלי", אֲשר את הדברים, כי אין שני מצבים זהים. "אתה צודק. אני לא יודע. ספר לי על זה". לא מדובר בחיים שלנו, מדובר בחיים שלהם.

חשוב גם לשדר, שאנחנו מבחינים בייחודי ובמיוחד שבכל אחד מהילדים: נקודות הכוח שלהם, ונקודות התורפה; האופן שבו הם עוזרים, והאופן שבו הם לא עוזרים; המקום שלהם במשפחה. "תודה שעזרת לשלומי עם שיעורי הבית כשיצאנו אתמול, זה הראה על התחשבות ואחריות מצידך. את נהדרת עם ילדים!"

שְקע בתוך השיחה אתם. אתה מדבר אתם משום שזה מה שאתה רוצה לעשות, ולא בגלל ש"זה מה שצריך". אל תשפיל את עצמך או תתנשא. אתה יודע שבעוד 20 שנה (או 20 דקות) נושא השיחה ייראה שטחי ולא רלוונטי; אבל ברגע הזה, בעולם שלהם, הוא אמיתי מאוד וחשוב.

כשהם אומרים (או חושבים): "אני אתן לך להיכנס לחיים שלי בדיוק עד כאן ולא עוד", נכבד את האוטונומיה והפרטיות שלהם. לא נלחץ, נציץ או נחטט.

הקשבה לבני העשרה היא אבן יסוד לכל מערכת יחסים עתידית. ומי יודע? אולי אפילו נגלה שאנחנו נהנים ממה שאנחנו שומעים...