לפעמים, הורים והילדים המתבגרים שלהם לא מסכימים זה עם זה (רק לפעמים!), ולפעמים זה יכול לעורר כעס. יכולות להיות שם צעקות, צווחות, יציאות סוערות מחדרים וטריקת דלתות.

אנחנו המומים ומבוהלים: "איפה ההתנהגות המכובדת שלך?!" אנחנו זועקים: "מה עם כיבוד הורים?" אנחנו יוצאים מדעתנו, "איך יש לך כזאת חוצפה?!" וכמובן לא שוכחים את - "כשאני הייתי בגילך לא חלמתי ל..."

באמת? הרימו טלפון לאמא שלכם ותשאלו איך התנהגתם. אולי זה הזמן לרענון הזיכרון. חילוקי דעות, עימותים ומאבקים, הם חלק בלתי נפרד מההתבגרות. מה שתלוי בנו זה אם הם יגרמו לטינה או שהם יעמיקו את הקשר.

אנחנו צריכים להסיר את הכפפות, ולהיערך לניהול מו"מ עם בני העשרה. אפילו אם הדברים באמת היו שונים כשאנחנו התבגרנו, זה לא משנה עכשיו. אנחנו לא הורים לפני שלושים-ארבעים שנה. אנחנו הורים כיום. אנחנו חיים בחברה פתוחה מאוד, שיש לה השפעה על אופן החשיבה של הילדים שלנו ועל הציפיות שלהם - ואנחנו חייבים להגיב ולחנך בהתאם.

כדי להיות הורים מוצלחים יותר (וכדי לשרוד את גיל ההתבגרות!), אנחנו זקוקים למיומנויות-על של ניהול מו"מ. זה יעמיק את היחסים שלנו עם בני העשרה, ואת היכולת שלנו להבין אותם. חוץ מזה, המתבגרים שלנו זקוקים למיומנויות הללו כדי להצליח יותר בעתיד.

מה כולל מו"מ?

1. להתחיל בהקשבה מרוכזת, סבלנית ואקטיבית. מה אומר הילד שלי? מה הנקודה שהבת שלי מבטאת?
2. ניהול מו"מ דורש יכולת להכיר בלגיטימיות של נקודת מבט שונה. אולי טעיתי בעובדות. אולי לא הייתה לי תמונה מלאה.
3. אנחנו זקוקים להבנה שתאפשר לנו לבדוק עד כמה הנושא הזה חשוב לילד שלנו. להעריך את מידת החשיבות ולדרג אותה על סולם מ-1 ל-10.
4. חשוב מאוד שיהיה לנו ברור על אילו נושאים אנחנו מתכוונים להילחם עד הסוף. צריכים להיות מעט מאוד נושאים כאלה.
5. יותר מכל, אנחנו זקוקים לאומץ ולביטחון עצמי כדי להודות ולהגיד: "שיניתי את דעתי". למה? או משום שהמתבגרים שלנו העלו טיעון משכנע ואנחנו מקבלים/מכבדים את נקודת המבט שלהם, או משום שבן העשרה הציג בפנינו מידע חדש שמשנה באופן משמעותי את הסיטואציה, או משום שאנחנו מבינים שמדובר בנושא שהרבה יותר חשוב למתבגר שלנו מאשר לנו.

זה לא פוגם בתפקידנו ובמעמדנו כהורים. זה מגביר, ולא מפחית, את ההערכה שהילדים רוחשים כלפינו. וזה סולל את הדרך לשיחות פתוחות בעתיד.

יישום הכללים

לשרה אסור היה לשהות בחוץ מעבר לשעה 12:00 בלילה. אבל, באותו לילה הייתה מסיבה של כמה חברות לכבוד סיום שנת הלימודים. הבנות מאוד חיכו לערב הזה. למרות שהוריה של שרה היו נחושים בדעתם לגבי הזמן שבו היא צריכה להיות בבית, לאחר דיון הם הבינו כמה זה חשוב לשרה, והחליטו לאפשר לה באופן יוצא מן הכלל לחזור הביתה ב-2:00 אחר חצות. מזמן הם לא זכו בחיוכים וחיבוקים רבים כמו באותו יום.

אנחנו מקנים לילדים שלנו מיומנויות שבהן יצטרכו להשתמש במשך חייהם. אנחנו מספקים להם קו תקשורת פתוח ויעיל. אם אין שום פתח לדיון, יהיו נקודת המבט שלהם, הצרכים שלהם, השאיפות שלהם, המטרות שלהם והתקוות שלהם - נעולים וחתומים לחלוטין.

יחד עם השאיפה להגיע לשליטה באמנות המשא והמתן (!), עלינו לזכור שאנחנו עדיין הורים. אנחנו רוצים להשתמש בקלף הזה לעתים רחוקות, אבל עדיין יש לנו הזכות לומר "כי כך אמרתי". לפעמים זה נחוץ. מכיוון שאנחנו נותנים את הזכות להתדיין, אנחנו שומרים גם על הזכות להציב עמדה תקיפה, בקול שקט ובהתנהגות רגועה.

כשבנם של החברים שלי היה בבית הספר התיכון, הוא הוזמן למסיבת פורים. נשמע תמים, הא? אבל אביו ידע שהבנים שם ישתוללו, ושיהיו שם גם משקאות חריפים. והוא בהחלט חשש. הוא הציע להסיע לשם את הבן ואפילו לחנות במרחק שני בניינים (כדי לפתור את סוגיית הבושה של הנער). אבל זה לא הספיק. הבן שלו התעקש לנהוג בעצמו. הידיד שלנו עמד על שלו. "יש לי רק אחד כמוך", הוא אמר. "אתה יקר לי מכדי שאסכים לקחת סיכון".

סצנה אחת כזאת לא מכניסה את הקשר לסיכון. כל עוד יש בבית אווירה בריאה של התדיינות.

המתבגר שלו צעק, נכנס ל"קריזה", ויצא מן החדר בסערה. אבל אבא שלו היה נחוש בדעתו. המו"מ נכשל, והוא לא זז מדעתו. הוא היה חייב להשתמש בקלף החזק שלו כהורה.

סצנה אחת כזאת לא מכניסה את הקשר לסיכון. כל עוד יש בבית אווירה בריאה של התדיינות, העמידה העקשנית של הסמכות ההורית מדי פעם, אינה מסוכנת. ההפך הוא הנכון: אם אנחנו יותר מדי מתירנים, משום שאנחנו חוששים מאי שביעות הרצון של הילדים, הסיכון הוא שהם ירגישו שלא מספיק אוהבים אותם ודואגים להם. מודעות רבות העוסקות במניעת שימוש בסמים, מעודדות מעורבות של הורים. אמירת "לא" מראה שאכפת לנו, כל עוד אנחנו יודעים גם לומר "כן".

הסבירו לבני העשרה שלכם את הסיבה לכללים שלכם. אולי הם לא תמיד יבינו. אולי לא תמיד הם יסכימו. הם בוודאי לא יודו שטעו אחרי שיגלו שצדקנו... אבל אנחנו עוד נופתע לראות את התנהגותם כשהם יהפכו להורים בעצמם (לפחות כך אומרים לי!).

הכללים שלנו צריכים להיות הגיוניים. עלינו לוודא שכל נקודות המבט בוטאו מתוך הערכה ודרך ארץ. בקיצור, להיות דיקטטורים נדיבים.

רק מנהל כושל צריך לכפות כל הזמן את מרותו. אם אנחנו עושים טוב את עבודתנו, אין צורך בתזכורות תמידיות ובלתי יעילות. עצם העובדה שבני העשרה שלנו יודעים שהם צריכים לנהל איתנו משא ומתן, היא ביטוי של הערכה כלפינו וכלפי הסמכות שלנו. אל תקלקלו אותה.

דיון מחזק את שני הצדדים - הן ההורים והן הילדים. לכל שלב בחיים יש הנאותיו ואתגריו המיוחדים. בעוד שבתהליך המשא-ומתן הזה טמונים מאבקים ואתגרים ברורים, יש בו גם הנאה גדולה, כשאנחנו מבחינים שהילד שלנו מתגלה כבוגר צעיר ושקול, שאיתו יכולה להיות לנו שיחה הגיונית ודיון ענייני.