האושר הגדול שבהורות - ובהוראה - הוא לראות כיצד בנך-תלמידך גדל, מתבגר, ואף עולה עליך בהישגיו. כמו שאומרים חז"ל "בכל אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו"¹. ילדִי או תלמידי הוא בעצם חלק מעצמי, ולכן הצלחתו היא הצלחתי.

שאיפת המחנכים היא לראות את חניכיהם נעשים עצמאיים כשהם משלבים בהחלטותיהם את שלמדו. לכן לא חשב משה רבנו את עצמו למת כל עוד היה יהושע בחיים²: אני חושב שההסבר לכך הוא שכאשר ענה יהושע לשאלה ששאל מישהו מן העם, יכול היה השואל להיות בטוח שמשה היה עונה תשובה זהה³.

במודע או שלא במודע, יש שעל ההורים קשה "הניתוק", קשה להם להרפות מן המושכות. ידוע אף על הורים בשנות השמונים לחייהם שמזכירים ל"ילדיהם" בני הששים ללבוש בגד חם ביום קר.

לכל שלב בחיים אתגריו שלו⁴. עם זאת, אמר פעם הגאון הרב שלמה פישר שליט"א⁵, יש לכל אירועי ה"מזל טוב" בחיים מכנה משותף. כשתינוק נולד, נעשה חבל הטבור מיותר, והתינוק צריך מעתה להתאמץ כדי לינוק. מעכשיו רובצת גם עליו אחריות מסוימת לתזונתו. מזל טוב! כשמגיעים הבן או הבת לבגרות, הם מקבלים על עצמם את האחריות לקיום המצוות - מזל טוב! נישואין גם הם אחריות חדשה. הורות נושאת עמה אחריות כבדה אף יותר. מזל טוב! מזל טוב!

המלה "אחריות" מתקשרת למלה אַחֲרִית, שכן אחריות פירושה שאתה אחראי לתוצאה הסופית של מצב מסוים. זוהי הוכחה לקשר שבין אחריות וסמכות - אדם אינו יכול להיות אחראי למה שאין לו שליטה עליו.

הילד מטבעו, כמו כל אדם, רוצה לנהל את חייו מתוך עצמאות.

עם זאת, במשך הזמן, השליטה על מעשיהם של ילדינו תלך ותחלש. יש הורים שקשה להם להרפות מן השליטה בחיי ילדיהם, אבל הילד מטבעו, כמו כל אדם, רוצה לנהל את חייו מתוך עצמאות.

כך גם באנשים מבוגרים. אף על פי שלעולם יהיה לנו הצורך להיוועץ עם הורים אחרים, מחנכים וגדולי תורה בעניינים שונים, צריך האדם להגיע למצב שבו יוכל לנהל את חייו בעצמו, מתוך מערכת החלטות אישיות⁶.

ילדים אינם יוצאים מכלל זה. צריך שיהיה בהם הכוח להחליט על דעת עצמם. על ההורים ללמד את ילדיהם כיצד לקבל החלטות, עם מבט לעתיד - לזמן "ניתוק המושכות". בתהליך הלימוד הזה כרוכות לעיתים טעויות שעושה הלומד. אחדות מהן חסרות חשיבות, כמו ביצים שבורות כשילד לומד להכין ארוחת בוקר. טעויות אחרות עלולות להיות רציניות יותר ומחירן גדול יותר. אבל, שגיאות הן חלק מהלימוד, ולכן, היו נכונים לקראת שגיאות בלתי נמנעות של ילדיכם⁷.

הקושי שבניתוק

ישנן סיבות מובנות לקושי ההורים לוותר על השליטה בחיי ילדיהם, ואפילו ויתור הדרגתי.

ראשית, רובנו רוצים לחוש שזקוקים לנו, שאנחנו חלק חשוב בחיי הזולת. אבל, ככל שנפלא לתת במקום שזקוקים לך, עניין אחר הוא להחזיק במושכות רק מפאת הצורך האישי להיות דרוש. זכרו, נסיונכם בחיים רב מזה של ילדיכם, כך שאם הקשר ביניכם הנו קשר בריא ואתם "משחררים" את הילד בתחום שבו הוא יכול להסתדר בכוחות עצמו, הוא ישוב להיוועץ בכם בתחומים אחרים. זה יקרה לבטח אם אתם עצמכם תִפנו לקבלת יעוץ בשעת הצורך, והילדים יהיו מודעים לכך. יש בזה דוגמא אישית חיובית ביותר.

סיבה אחרת שבגללה קשה לנו "לשחרר את החבל", היא הרצון לגונן על ילדינו מפני תוצאותיהן של החלטות מוטעות. אך עליהם (ועלינו) ללמוד שטעויות - ומחירן - הנן צפויות; טעויות הן חלק מההכנה לחיים. לשגיאות יכולות להיות תוצאות בלתי נעימות, אך לַפַּחַד מפני שגיאות עלולות להיות תוצאות גרועות יותר. לכן, תנו לילדכם את הכלים לקבלת החלטות נבונות, והרְגיעו אותם שמרבית השגיאות אינן בלתי הפיכות ואינן טרגיות.

לעתים חוששים ההורים פן "יאבדו" את ילדיהם אם יעניקו להם עצמאות רבה מדי.

לעתים חוששים ההורים פן "יאבדו" את ילדיהם אם יעניקו להם עצמאות רבה מדי. האמת היא, שההפך הוא הנכון. כשאתה "מתיר" את ילדיך, הם נוטים יותר להיוועץ בך, שכן הם יודעים שלא תחליט עבורם ולא תכפה את דעתך עליהם. (פנייתם אליך בתנאים כאלה, היא בעצם סימן לכוחם הגדל, שכן הם פונים אליך מרצונם האישי).

אדם חכם הסביר לי פעם שחתניו מבקשים את עצתו מכיוון שהוא אף פעם לא מייעץ להם מיוזמתו, על אף שהוא ידוע בעצותיו ההגיוניות. הוא אינו מביע שום דעה באשר לחייהם. לפעמים הם פונים אליו ואומרים: "תחשוב שאנחנו אנשים זרים. מה היית מייעץ לנו בקשר לבעיה זו או אחרת?" פעם שאלה אותו בתו, זמן קצר לאחר נישואיה, על עניין בהשקפה. הוא הפנה אותה לשאול את בעלה. נתינת עצמאות זו של האב הנה סימן לכוחו, וזו בדיוק הסיבה שחתניו אינם רואים בו איום על מעמדם בתוך ביתם.

אם הורים לא מניחים לילדם להשתחרר, הרי שילדים בריאים בנפשם יתרחקו מהם. לשם דוגמא: להורים הלומדים עם ילדיהם אני מייעץ להפסיק את הלימוד חמש דקות לפני שלילד יש צורך בהפסקה. הנח לו לחלץ את עצמותיו או לעסוק בדבר מה אחר. בדרך זו, הוא יצפה לפעם הבאה שבה תלמדו בצוותא.

דוגמא אישית בבקשת עצה

אל תשכח, כאמור, שעליך להכין את ילדיך לקראת הצלחתם בחיים עצמאיים. משמעות הדבר היא לאפשר להם בהדרגה נטילת אחריות ושליטה בחייהם. דוגמא אישית והדרכה הבאים בד בבד עם פנייה של ההורים לייעוץ בהתמודדות במצבים קשים, מהווים בסיס איתן לילדים לבנות חיים בריאים וטובים. הקשר הטוב אתם לא ייפגם, שכן הם למדו שהתייעצות עם אחרים - כולל הורים! - הנו דבר חיובי.

המתן עד שיהיו בשלים

חשוב שנבין שהאדם עובר שלבים שונים בחייו. אם לא נבין זאת, עלולה להיות כאן סיבה נוספת לבעיות משמעת. שכן, באותה מידה שאל להורים "להחזיק קצר" את ילדיהם, חזק מדי ומעבר לזמן הרצוי, באותה מידה אל להם "לשחרר" את ילדיהם לפני שיהיו מוכנים נפשית או אינטלקטואלית. באשר לסכנה שבאכיפת סמכות על ילד שגילו אינו מצדיק זאת, מסביר הרב שלמה וולבה ז"ל⁸:

וכשם שאי אפשר לשבור תכונות טבעיות, כך אי אפשר לדלג על תקופות התפתחותו של הבן. לשווא טורחות אמהות זריזות, להרגיל הבנים בדברים שמצד גילם טרם בא הזמן שיוכלו לעמוד בהם, כי אפילו אם הן מצליחות (הדגשה שלי) - ספק אם לא גרמו נזק לילד! דע: כל תביעה שלא לפי גיל הילד עלולה להכות פצע נפשי בלבו הרך, פצע העתיד להשפיע באופן מדאיג על כל התפתחותו ואופיו בצורת פחדים, עצבנות, וחוסר עצמאות בגיל שדרושה עצמאות (דברים אלה אמורים גם כלפי דברים כה פשוטים כמו נקיות, ישיבה מסודרת על יד השולחן וכדומה, שהאמהות רגילות לדרוש מהילדים כמה שנים לפני הזמן הנכון)⁹.

בקיצור, עליך לדעת מתי כן ומתי לא לעמוד על דפוסי התנהגות מסוימים.

הורים רבים קובעים, ובצדק, שעת חזרה הביתה. אבל ילדים עלולים להתרעם כשהוריהם עומדים על דברים שנחשבים "תינוקיים" בעיני חבריהם. לדוגמא, יתכן שבבית חבריהם לא קיימת שעת חזרה הביתה. לכן, אם אתה רוצה שילדך ידבק בערכיך ולא באלה שבסביבתו, עליך להקדיש, בשלב מוקדם, את הזמן לבניית קשר טוב עמו. כמו כן, כדאי לבחור מקום שבו תוכל לגדל אותו בהתאם לערכיך. זכור: להיות שונה מכולם יכול להיות בושה, ויכול להיות כבוד. אם ילדך גאה בביתו ובערכים אותם רכש בביתו, יש סיכוי שלא ייכנע ללחצי החברה.

יחד עם זאת, יש שילדך יחוש, ובצדק, שהגיע הזמן שבו יוכל לשפוט בעצמו בעניינים שקודם לכן היו בחזקת הוריו, כמו: שעת שינה, הרגלי אכילה וכו'. בעקשנותך להתמיד ולשלוט בנושאים אלה, אתה עלול לגרום לעימותים מרירים חוזרים ונשנים.

עליך להתכונן ולהכין גם את ילדך ליום שבו "תוכרז עצמאותו". העברת סמכויות זו, רצוי שתיעשה לפני שילדך ידרוש זאת; בדרך זו לא תיחשב בעיניו בקשת עצה ממך לאות חולשה, שהרי אתה הוא שמסרת את המושכות בידו.

לכן, אם אתה מוצא את עצמך במאבק ממושך עם בנך על עניין מסוים, הרי שאחת מן השתים: או שהוא לא מוכן עדיין ליטול על עצמו אחריות בתחומים מסוימים, או שכבר עבר את הגיל. לכן, בחן את ילדך בתשומת לב לפני שתבוא אליו בדרישות: האם הוא מוכן נפשית? האם הוא מבין את דרישותיך? האם ציפיותיך מוקדמות מדי?

ואם אינך יודע, אל תעניש.

לסיכום

• חלק מתפקידם של הורים הוא לסייע בידי ילדיהם לתפקד באופן עצמאי.
• למד אותם ע"י דוגמא אישית לבקש עצה. יש להניח שילכו בעקבותיך.
• ודא שאתה מעביר אחריות לילדך כשהוא אכן בשל לכך.

מקורות והערות
1 .סנהדרין קה,ב.
2. ראה רש"י על דברים ל"א, כ"ט.
3. שמעתי פעם מהגאון הרב חיים שמואלביץ זצ"ל (תרס"א-תשכ"ב), שפעמיים בלבד הוא רווה נחת מהעולם הזה. הוא גילה דעתו בעניין מסוים ושמע שהרב ירוחם ליבוביץ זצ"ל אמר את אותו הדבר. אז ידע ר' חיים שהוא אכן היה תלמיד אמיתי. פעם שניה, תלמיד שלו שילב בדבר תורה שלו אחד מרעיונותיו של ר' חיים. אז חש ר' חיים את השמחה שבידיעה שיש לו תלמיד אמיתי.
4. ראה קהלת רבה פר' א',ב, בו מתאר המדרש שבעה עולמות שאדם רואה, שכנגדם שבעת ההבלים שאומר קהלת. ראה פרוש מעמיק לעניין זה ב"עלי שור", כרך ב', עמ' 659.
5. הגאון הרב שלמה פישר שליט"א הוא ראש ישיבה בישיבת איתרי בירושלים.
6. ראה מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק ד', בו הוא כותב:
"...ורב חסדא אומר איזה שונא מתנות יחיה, כי מי ששונא את המתנות ראוי שיהיה בשביל זה חי, כי המקבל דבר מזולתו אין ראוי לו החיים כי החי עומד בעצמו, ולפיכך אמרו כי העני נחשב כמת. וזה מפני שאין לו החיים בעצמו כאשר הוא צריך לזולתו ואין לו בעצמו החיים. בל מי שהוא שונא מתנות שהוא רוצה שיהיה עומד בעצמו מבלי שיקבל מאחר ודבר זה הוא החיים, ולכן יקרא המעיין שהוא נובע בעצמו ולא קיבל המים נקרא מעיין חיים, כי היותו בעצמו ואינו מקבל המים, ולפיכך אמר איזה שונא מתנות יחיה זה הרואה טריפה לעצמו שאינו חס על שלו כלל".
רעיון זה משלים את הקביעה שהקב"ה יצר אותנו והביאנו לעולם על מנת לבחור בטוב. יכולתנו לעשות זאת היא תמצית חיי האדם. אבל, הגם שלאדם ניתנה בחירה חופשית, זקוק הוא ליד מכוונת. גם אנשים מבוגרים זקוקים במקרים רבים, להדרכה של דעת תורה, אבל אדם צעיר במיוחד למישהו מבוגר וחכם ממנו, שממנו ילמד לקבל החלטות. ההורים הם מדריכיו הראשונים, וככאלה - הם אלה שמעניקים לו את ההכנה העיקרית לקראת החיים.
7. ראה ספר "באר מחוקק" (עמודים 203-4) בו מבאר המחבר, הגאון הרב מרדכי כ"ץ זצ"ל (תרנ"ד-תשכ"ד), ראש ישיבת טלז, שהקב"ה נתן רשות לעם ישראל לרגל את ארץ כנען למרות שידע שהתוצאה תהיה מרה:
"...שהתורה מלמדת אותנו שאף שלפעמים אפשר להורות וללמד דעת באיזה הנהגה ובאיזה מידה, מכל מקום לפעמים לא ניתנה האפשרות למנוע את הציבור או היחיד מלעשות איזה מעשה, אף שמורגש החיסרון בו, מאחר שאפשר להרגיש בעליל שלא יקבלו את התוכחה מאיזה טעם שיהיה. ואם יעכבם יתכן שיועיל להיפוך. ולכן מדרכי החינוך הוא, שלא למנוע ממנו ביצוע הדבר עד שיכירו בעצמם את טעותם. ועל זה נאמר: 'כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע' (יבמות ס"ה,ב)". ולכן ידע הקב"ה שלמנוע את שליחת המרגלים יהיה גרוע מלהרשות זאת. (בדרך כלל, ברור שעל הורים למנוע את ילדיהם ממעשים מסוכנים, אפילו אם יביא הדבר לכלל עימות. כמו ששאל מורי ורבי זצ"ל על כך שלילד לפני גיל בר מצוה אין יצר טוב: "כיצד יכול אדם לחיות בלי יצר טוב"? והשיב: "ההורים הם היצר הטוב של הילד". אבל הקב"ה ידע שיהיה זה משגה למנוע את שליחת המרגלים, ולכן הסכים).
8. אחד מגדולי מחנכי הדור שהיה בימינו, מחברם של שני כרכי "עלי שור" הנודעים בעולם.
9. עלי שור, כרך א', ע' 263.

*הובא ברשות מתוך "משמעת מתוך אהבה - בין הורים לילדיהם", הוצאת פלדהיים.