בשנים הראשונות שבילו ילדינו במסגרת מערכת החינוך, אסיפות הורים היו בדרך כלל פגישות מחויכות ונעימות. הצאצאים שלנו התמחו במריחת צבעים על ניירות, ואפילו אם הצביעה שלהם חרגה לפעמים מהקווים וההתלהבות המוסיקלית שלהם גברה למעשה על כשרונם, הכל היה פשוט מצוין. אולם, ככל שילדינו גדלו, החיים הפכו להיות מורכבים יותר - מכל הבחינות.

לפעמים, אסיפות הורים ממשיכות להיות פגישות מחויכות ונעימות: הילד הוא תלמיד מצטיין, נלהב, משתף פעולה וכולם אוהבים אותו (שמישהו יצבוט אותי, זה בוודאי חלום). לפעמים זהו המצב, אבל לעתים קרובות הרבה יותר, זה אינו המצב. פעמים רבות יש בעיות למידה, בעיות חברתיות, בעיות רגשיות ואולי אפילו (מדהים ככל שיהיה הדבר) מורים גרועים.

לפני ארבע שנים לדוגמא, השתתפתי באסיפת הורים שפשוט הרתיחה אותי. ישבתי מול המורה של בני (לאחר שזמן קצר קודם לכן שמעתי הרצאה על ילדים בעלי חשיבה שונה) והסברתי לה שעצם הצורך להתאמץ ולהשקיע ("הוא פשוט צריך להתאמץ יותר!"), קשה יותר לבן שלי, בהשוואה לילדים אחרים. ציפיתי לאהדה ולהבנה, אך הוכיתי בתדהמה לשמע תגובתה העוקצנית: "בעיה שלו".

זו לא הייתה התקרית היחידה וגם לא הילד היחיד שזכה לתגובות דומות. לא פעם נאמר לי:

"אם רק היית נותנת לה יותר תשומת לב..." (למה אתם כל כך בטוחים שאני לא עושה זאת?)

"את צריכה לארגן לה מורה פרטי" (יש לכם מושג כמה מורים ניסיתי?) "אם רק לא היית נותנת לילד שלך ללכת לאיבוד בין האחים שלו. את צריכה להתייחס אליו באופן ייחודי" (סליחה, אני לא מתייחסת לילדים שלי כאל חפיסת קלפים!)

בדרך כלל אני נוצרת את לשוני עד שאנחנו עוזבים את בית הספר. אבל כשאני מגיעה הביתה, הדבר היחיד שמרגיע אותי הוא טבילה של שעה לפחות באמבטיה חמה!

הבעיה היא, שהייתי עדה ליותר מדי פגישות שהידרדרו לתחרות צרחות. שני הצדדים מאשימים זה את זה ללא הרף: אם רק היה להם מורה אחר... אם רק היו להם הורים טובים יותר... כמו בכל ויכוח, קרוב לוודאי שהאמת היא במקום כלשהו באמצע. ובדומה למאבקים אחרים, פעמים רבות הקורבן האמיתי הוא... הילד.

עמק השווה

כמובן שישנם מורים גרועים: מורים שאינם מצליחים להשתלט על הכיתה, שאין בהם אהבה אמיתית לתלמידיהם, שעובדים רק למען הכסף. וכמובן שקיימים הורים גרועים: כאלה שכורעים תחת עומס הדרישות שמציבים בפניהם המשפחה, העבודה ושאר לחצי היומיום, עד שהם אינם מסוגלים להעניק לילדיהם את האהבה ותשומת הלב שהם זקוקים לה. כולנו פגשנו אותם.

לרוב המורים יש כוונות טובות. רוב ההורים עושים כמיטב יכולתם. אם כך, כיצד נוכל להגיע לעמק השווה באסיפות הורים?

אולם, לרוב המורים יש כוונות טובות. רוב ההורים עושים כמיטב יכולתם. אם כך, כיצד נוכל להגיע לעמק השווה באסיפות הורים?

ראשית כל, אולי כדאי לעשות אמבטיה חמה לפני הפגישה. אוקיי, ומה הלאה?

בתור הורים, עלינו להגיע בראש פתוח. עלינו להניח כי המורים רוצים לעשות עבודה טובה וכי אכפת להם מהילדים שלנו. עלינו להתייחס אליהם בצורה חיובית - אחרי הכל, לא קיבלנו היתר מיוחד להעברת ביקורת על מורים. יתרה מזאת, עלינו להיות אסירי תודה כלפיהם, על הזמן והמאמץ שהם משקיעים בילדינו (חשבו טוב, הייתם באמת רוצים ללמד את הילד בבית בעצמכם?).

למדתי בדרך הקשה, שגישה כזו עושה את כל ההבדל. זוהי האחריות שלנו להגן על ילדינו ולתמוך בהם, אולם הדרך הטובה ביותר להשיג מטרה זו, היא לכרות ברית עם המורים שלהם - לא להיאבק ולהילחם בהם.

כולנו אוהבים לקבל שבחים והכרה וכולנו ראויים לכך. לכן, באסיפת ההורים תוכלו לפתוח בהצהרה כגון: "הילד שלי מאוד נהנה בשיעורים שלך". אם אינכם יכולים להביא את עצמכם לשקר בלי בושה, מה דעתכם על: "אני מאוד מכבד מורים. אני בטוח שלא הייתי מסוגל לעבוד בזה בעצמי" או "זה בטח אתגר אמיתי - כל הילדים האלה שצריך ללמד ולחנך, מדי יום".

הפגינו את תמיכתכם והבנתכם. נסו לדמיין את עצמכם בנעליהם: נלחמים כל היום כדי ללמד ואז, בתמורה, זוכים לקיתונות של התקפות וביקורת (קרוב לוודאי שלא תצטרכו להתאמץ במיוחד כדי לדמיין מצב זה - אחרי הכל, הוא די דומה להורות!) גלו עניין במורים ובמאמציהם - הדבר ישנה את אווירת הפגישה כולה (למעשה, זו עצה קטנה שתקפה לגבי כל מערכות היחסים).

באשר למורים (אני מקווה שגם הם נכנסים לאתר לקרא מאמרים) - נסו לאמץ את אותה גישה חיובית. הורים אוהבים את ילדיהם ורוצים את הטוב ביותר עבורם. הם מנסים כמיטב יכולתם לעזור להם למצות את הפוטנציאל שלהם. כמו כן, ייתכן שלהורים באמת יש הבנה טובה יותר לגבי אופיו של ילדם על החסרונות והיתרונות שלו. לכן, תנו לעצמכם ללמוד מהם. שכן, אתם בני ברית, לא אויבים. במקום להפוך את הפגישה לתחרות, הפכו אותה לשותפות.

חברה לימדה אותי שיעור נהדר בהכרת תודה: בסוף כל שנת לימודים, היא כותבת מכתבי תודה למורים של ילדיה. זה דבר נהדר לעשות. לכן, למדתי ממנה וגם אני מנסה לעשות זאת.

אבל, אל תחכו לסוף השנה (למרות שזו שיטה יעילה, אם אתם עומדים להכניס אחד מילדיכם האחרים לאותה כיתה!). אמרו להם כעת, שאתם מעריכים אותם ואמרו להם זאת לעתים קרובות.

ואתם, המורים - הביעו את הערכתכם להורים. הם מכירים את ילדיהם היכרות אמיתית ויש להם סיבות טובות לאופן בו הם נוהגים. כתוצאה משיתוף הפעולה ביניכם, שני הצדדים יוכלו ללמוד זה מזה ולצמוח. אחרי הכל, זוהי מטרתו של בית הספר, לא?