אז מהו בדיוק הדבר שמכריח מתבגרים להיות כל כך מרגיזים?

למה הם מקשים על הוריהם בכל תחום? למה הם לא מסוגלים לסדר את החדרים שלהם, להתנהג בנימוס ולהכניס את החולצה לתוך המכנסיים? למה הם כה עקשנים, כל כך קולניים ועם זאת קמצנים במילים בכל הקשור לעצמם? מדוע הם מנבלים את פיהם ומתבטאים בצורה כה גסה? מדוע כה רבים מהם מתמכרים לסמים ומסתבכים בהרפתקאות הרסניות? מדוע הם כה עצלים, אך יש להם די והותר אנרגיה כדי להתריס ולכעוס? ולאן נעלם אותו ילד מתוק של לפני שנים מעטות בלבד?

ילדים מגיעים לעולם כשהם חסרי אונים למדי. הם לא יכולים לעשות יותר מדי למען עצמם, רק לשדר שמחה או כאב באמצעות קולות גרגור או בכי ולפעמים שניהם בו-זמנית. אנו לומדים לטפל בהם ולשנות את סביבתם כדי להפוך את חוויותיהם בעולם לבטוחות ומהנות.

עם חלוף הזמן, ההורים וילדיהם ממשיכים ביחסיהם כשצד אחד מקבל והשני נותן, עם שינויים קטנים המשקפים את ההתקדמות ביכולות הגופניות, במיומנות ובאינטליגנציה של הילד המתפתח במהירות. הזמן המוקדש למשחק מתחיל להיות מוקדש לשיעורי בית; הילד לומד המון, החל משימוש בסכין ומזלג וכלה ברכיבה על אופניים. העור החלק מתמלא בפצעים וכן הלאה.

בדיוק כשנדמה לנו שהכל תחת שליטה, הכל משתנה.

עד הגיעם של הילדים לסף גיל ההתבגרות, אנחנו כבר פחות או יותר יודעים איך לטפל בהם ולדאוג לצרכיהם בצורה טובה. בסופו של דבר, הם משתמשים במיומנות בכלים חינוכיים נהדרים כמו ניסוי וטעייה, סדר וכאוס, חיוכים ופרצופים זועפים, כדי ללמד אותנו לטפל בהם היטב. ואז, בדיוק כשנדמה לנו שהכל תחת שליטה, הכל משתנה.

השינוי הזה נקרא עצמאות, והוא חלק חיוני מההתפתחות שלנו כבני אדם. עצמאות מאפשרת לשלב המדהים הבא של צמיחה אישית ומימוש עצמי להתרחש. היא מכינה את הצד שמקבל להפוך לנותן. היא גורמת לאותם ילדים צעירים בטרום גיל ההתבגרות לתרגל את השליטה בחייהם וכביכול להתרחק מאתנו, הוריהם האוהבים, הדומיננטיים והלא מספיק מוכנים לגיל ההתבגרות. למרות שתהליך זה עתיק כמו האנושות עצמה, הוא מגיע כהפתעה מוחלטת והוא חוויה כאובה לרוב ההורים, שפשוט הופכים מקובעים בשיטותיהם לגידול הילדים ואין להם את הכלים לבחינה מחודשת והתאמה מחדש של תפקידי ההורות.

זה מתחיל בקטן עם ילדים שמסרבים להסכים עם הטעם שלנו באוכל, עם הדעות שלנו לגבי מה שטוב בשבילם, עם חוש האופנה שלנו ועם פילוסופיית החיים שלנו. הדרכים בהן הם מביעים את חוסר הסכמתם יכולות להיות מגוונות למדי והן נעות מהעדינות ביותר ועד לעוקצניות ולא כל כך נעימות. דרך אגב, אנו מדברים כאן על ילדים טובים: ילדים שמשקיעים בלימודים, מקובלים בקרב חבריהם לכיתה ומתנהגים בנימוס בדרך כלל. חלק מהמתבגרים והוריהם יעברו את חמש-שש שנות ההתבגרות בחוסר הסכמה קל שכזה. אולם משפחות אחרות עלולות לחוות הידרדרות קשה שאם לא תזכה להתייחסות, תוביל להתמוטטות מוחלטת של היחסים בין ההורים לילדים. הידרדרות שעלולה להוביל להתנהגות הרסנית ומסוכנת מאד מצד המתבגר, בניסיונו להימלט מהכאב או להשיג שליטה בחייו.

לשנות את הדפוסים

בין אם הסטריאוטיפ נכון ובין אם לאו, הורים יהודיים ידועים כמעורבים ביותר בגידול ילדיהם. אנו בהחלט מתוארים באמצעי התקשורת ברחבי העולם כמעורבים קצת יותר מדי במשחקי ספורט, הגנתיים מדי באסיפות הורים ובסך הכל מגוננים יותר מדי על ילדינו. הגנת יתר זו נתפסת אצל המתבגרים הקטנים שלנו כאילו אנו מתייחסים אליהם כאל "תינוקות". היא מתנגשת עם תוכנת ה"עצמאות" שרצה ביחידת העיבוד המרכזית של ילדינו המתבגרים - לא ברקע, אלא כשהיא תופסת חלק גדול מהזיכרון. ילדינו נוטים לפרש את יחסיהם עמנו דרך משקפי העצמאות.

חשבו על התנהגות מתריסה אופיינית לגיל ההתבגרות: התעלמות משעת החזרה הביתה, עישון, הסתובבות בחברה לא מתאימה, מעורבות פלילית ועברות תנועה - כל אלה הן התנהגויות "של גדולים", כפי שתופסים זאת האנשים הקטנים המנסים לשחק בליגה של הגדולים. זה לא כל כך שונה מילדה בת ארבע שמנסה לנעול את נעלי העקב של אמא שלה, גוררת את התיק הגדול שלה ומעמידה פנים שהיא הולכת לקניות. פשוט, ההרפתקאות האלה בטוחות יותר - ובהחלט נראות הרבה יותר חמודות - כשהתעלולים מבוצעים על-ידי פעוטות.

אם היינו יכולים להתחיל לגמול את בני העשרה שלנו מהתלות שלהם בנו בדרך יעילה יותר, ייתכן שהם לא היו מחפשים עצמאות במקומות אחרים

אם היינו יכולים להתחיל לגמול את בני העשרה שלנו מהתלות שלהם בנו בדרך יעילה יותר, היינו מספקים את הצרכים שלהם להתנהג כמו גדולים בצורה בטוחה, וייתכן שהם לא היו נסחפים ומחפשים את העצמאות שלהם במקומות הלא נכונים.

לדוגמה, לילדים בני 12 ו-13 בדרך כלל יש מספיק אינטליגנציה ויכולת לנסוע בתוך העיר בתחבורה ציבורית או לארגן נסיעה משותפת למשחק או לבר-מצווה עם הורה של חבר. ועדיין, כיוון שהתרגלנו להסיע את ילדינו לכל מקום, אנו עלולים למנוע בעדם לנסות להתארגן לבד. במקום זאת, אולי נוכל לאמץ את הרעיון של הילד לנסוע לבד לאחר שנעבור בקפידה על התוכנית ונעזור לו/ה לערוך את השינויים הנחוצים. ראוי אז להקפיד להחמיא לילד על התמודדותו ועל היוזמה הנהדרת שנקט.

הורים המתעלמים בעקשנות - הכל מתוך כוונות טובות, כמובן - מהצעדים המהוססים הראשונים של ילדיהם המנסים להשיג מעט שליטה חשובה בחייהם, עלולים מבלי משים לשדר לילדיהם שהם שאינם בוטחים ביכולותיהם. במקרה כזה, הם עלולים להכין את הבמה לקונפליקט שבו מתבגר נואש יסלים את העימות לזירה הרבה פחות נעימה, כדי לבטא את הצורך ההולך וגובר שלו בעצמאות.

כלל מנחה מוצלח להורים לילדים בטרום גיל ההתבגרות הוא להפסיק לסרב לבקשות הילדים באופן אוטומטי, מתוך הרגל, ובמקום זאת לומר לעצמם בשקט, "למה לא?". אחרי בדיקה זהירה של הבקשה, חובה עלינו לראות אם בקשת הילד/ה יכולה להיות הזדמנות רבת עוצמה לבניית הביטחון שלו/ה בתור נער/ה המתבגר/ת במהירות.