בית המקדש חרב. ירושלים נכבשה. רומא שמרה על כבודה וחיסלה את המרד היהודי הגדול. אולי עכשיו יתנו היהודים קצת מנוחה לרומאים...

בקושי.

שנאת יהודים ארסית המשיכה לפעפע ללא הפוגה באימפריה הרומאית. שנאה שנוצרה על ידי ההלניסטים, שלא יכלו להסתפק בחיי החרות והנוחות שבחרו לעצמם, אלא היו נחושים ככל הנראה, לזרות מלח על פצעיהם של היהודים. (צורך זה ל"קטל יתר" יחזור ויופיע מאוחר יותר גם אצל אויבים אחרים של היהדות. אויבים, שחיסלו קהילות יהודיות שלמות ולאחר שלא נותרו להם עוד יהודים לטבוח, יצאו לנתץ בתי קברות יהודיים ולחלל גופות).

רמת מעשי העוינות וההתעללות ביהודים הלכה והחריפה ברחבי האימפריה הרומאית עד שהפכה לבלתי נסבלת.

כתגובה, מרדו היהודים מספר פעמים נוספות ובכל פעם אלפים מהם נהרגו. בעקבות מרידות רבות אלה, ראה הרומאי הממוצע בכל יהודי, אדם העוין את רומא והיהודים צוינו באופן רשמי כבעלי "מעמד של אויב" - dediticci בלטינית.

נכון, יהדות ארץ ישראל נכתשה עד דק במרד הגדול, ולפחות בתקופה שמייד לאחר חורבן בית המקדש, לא היה לה כוח להילחם. אבל, אנחנו צריכים לזכור שבאותו זמן, מספר ניכר של יהודים התגורר מחוץ לתחומי ארץ ישראל. ובעצם, ההיסטוריונים מעריכים, שברומא לבדה חיו בין 6 ל-7 מיליון יהודים, כאשר 60% מהם חיים מחוץ לגבולות ארץ ישראל. לדוגמא, אלכסנדריה שבמצרים (אחת מהערים הקוסמופוליטיות ביותר באותה תקופה) הכילה אוכלוסיה יהודית של כ 250,000 נפש והתהדרה בבתי הכנסת הגדולים בעולם.

בשנת 116 לסה"נ, בתקופת שלטונו של טריאנוס קיסר, יהודי התפוצות (ובסופו של דבר גם היהודים שחיו ביהודה), קמו למרוד, כשהם מעודדים מהמכות שספגה רומא מתושבי פרתיה. התגובה הרומית, בעזרת האנטישמים של אותה תקופה, הייתה טבח ביהודים. יחד עם זאת, מן הראוי לציין, שלמרות אכזריותם של הרומאים והברוטאליות שהפגינו בלהט הקרב, הם לא פתחו במדיניות של חיסול העם היהודי. מדיניות כזו נפגוש רק אצל היטלר והנאצים במאה העשרים. (בעצם, המושג "רצח עם" לא נכנס למילון עד לשנים 1940-1945).

באותו זמן, הרומאים לא היו מעונינים לנסות ולהשמיד את העם היהודי. מדיניות שכזו הייתה עלולה להביא למרד בעמים הכבושים, שיחששו שמא הם הבאים בתור. הרומאים, שהיו עם מאוד מעשי, לא היו מעוניינים בתגובות כאלה.

אדריאנוס

עם עלייתו של אדריאנוס לשלטון, בשנת 117 לסה"נ, הוא פותח (לפחות בהתחלה) במדיניות של סובלנות ליהודים. הוא אפילו דן באפשרות, להתיר ליהודים לחזור ולבנות מחדש את בית מקדשם, הצעה שנתקלה בהתנגדות חריפה מצד ההלניסטים.

עד היום נותרה כחידה, הסיבה שגרמה לאדריאנוס להפוך את עורו ולשנות את גישתו החיובית ליהודים, לעוינת בצורה גלויה. ההיסטוריון פול ג'והנסון, בספרו "היסטוריה של היהודים" מעריך, שאדריאנוס הושפע מההיסטוריון הרומאי טקיטוס, שהיה עסוק אז בתעמולה אנטישמית כנגד היהודים.

טקיטוס והמעגל שסביבו, היוו חלק משכבת האינטלקטואלים הרומאים, שראו את עצמם כיורשי התרבות היוונית. (כמה מבני האצולה הרומית אף החשיבו את עצמם לצאצאיהם של היוונים, פשוטו כמשמעו, אף על פי שלא נמצא כל ביסוס היסטורי למיתוס הזה). מקובל היה אצל חברי הקבוצה האינטלקטואלית הזו, להצטעצע בכל גינוני התרבות היווניים. שנאת היהודים, בתור אלה שמייצגים את האנטיתזה של ההלניזם, נכללה אף היא בתחום זה. (למידע נוסף על הנושא של יהדות מול הלניזם, ר' פרק 28 ופרק 29.)

הוא ערך תוכנית, שתהפוך את ירושלים לעיר-מדינה פגאנית, בסגנון הפוליס היוונית, ובה מקדש ליופיטר.

אדריאנוס המושפע, החליט לעשות תפנית של 180 מעלות ביחסו ליהודים. במקום לאפשר את הקמת המקדש, הוא ערך תוכנית, שתהפוך את ירושלים לעיר-מדינה פגאנית, בסגנון הפוליס היוונית, ובה מקדש ליופיטר, על חורבותיו של בית המקדש היהודי.

עבור היהודים, לא יכול היה להיות רעיון גרוע יותר - להשתלט על הנקודה הקדושה ביותר בעולם היהודי, ולהציב בה מקדש עבודה זרה לאליל רומאי - זה היה העלבון בהתגלמותו.

בר כוכבא

הזעזוע היהודי מצעד זה של הקיסר, הוביל לאחת מהמרידות הגדולות הבודדות בתקופה הרומית. שמעון בר כוסיבא, המוכר לנו בכינויו "בר-כוכבא" הוביל את ההתקוממות, שהחלה במלוא עוצמתה בשנת 132 לספירה.

במשך שנים ארוכות, ההיסטוריונים לא כתבו הרבה על שמעון בר כוסיבא. אך אז, גילו הארכיאולוגים כמה ממכתביו בנחל חבר, שבאזור ים המלח. את המכתבים האלה אפשר לראות במוזיאון ישראל והם מדהימים בהחלט. כמה מהם קשורים לשמירת הדת, משום שצבאו של בר כוסיבא היה צבא דתי לחלוטין, אך במקביל הם מכילים גם כמות אדירה של עובדות היסטוריות. מהמכתבים עולה, שהיהודים שלקחו חלק במרד הסתתרו במערות. (גם מערות אלה נמצאו - כשהן מלאות בחפציהם של אנשי בר כוסיבא. החפצים - כלי חרס, נעלים וכו' - מוצגים אף הם במוזיאון ישראל, והמערות, ריקות אמנם, אך פתוחות לקהל.)

מהמכתבים ומתיעוד היסטורי אחר אנחנו לומדים, שבשנת 132 לסה"נ, ארגן בר כוסיבא צבא גרילה גדול והצליח למעשה, לסלק את הרומאים מירושלים ומישראל. במקביל הצליח בר כוסיבא לייסד, אמנם לזמן קצר בלבד, מדינה יהודית עצמאית.

הצלחתו של בר כוסיבא גרמה לרבים להאמין - וביניהם לרבי עקיבא, אחד מהחכמים והקדושים שבין רבני ישראל - שהוא המשיח. הוא כונה לכן בשם "בר כוכבא" (בן כוכב) על פי הפסוק בספר במדבר (כ"ד, י"ז) "דרך כוכב מיעקב". כשעל פי פירושו של הפסוק ה"כוכב" עליו מדובר הוא המשיח.

בר כוכבא לא היה המשיח בסופו של דבר, ומאוחר יותר אף כינו אותו חכמי ישראל "בר כוזיבא".

בר כוכבא לא היה המשיח בסופו של דבר, ומאוחר יותר אף כינו אותו חכמי ישראל "בר כוזיבא", מלשון שקר וכזב - על מנת להדגיש את העובדה שהוא היה משיח שקר.

באותו זמן, בכל אופן, בר כוכבא - שהיה אדם בעל כישורי מנהיגות מעולים - הצליח לאחד סביבו את כל העם היהודי. מקורות יהודיים מתארים אותו כאדם בעל כוחות פיסיים אדירים, שהיה מסוגל לכרות עץ תוך כדי רכיבה על סוס. מדובר בוודאי בהגזמה, אבל יחד עם זאת, הוא היה מנהיג מיוחד מאוד וללא ספק בעל פוטנציאל משיחי, שאותו זיהה רבי עקיבא.

מקורות יהודיים מונים את צבאו של בר כוכבא בכ-100,000 איש, אבל גם אם היו לו רק חצי ממספר זה של לוחמים, עדיין מדובר היה בכוח גדול (כוח השווה לארבעה לגיונות רומיים).

כשהם מאוחדים, היהודים היוו כוח שיש להתחשב בו. הם התקיפו את הרומאים, הרחיקו אותם מארץ ישראל, הכריזו על עצמאותם ואפילו הטביעו מטבעות. זה היה אירוע חריג וייחודי, אפילו בהיסטוריה של האימפריה הרומית הרחבה.

תגובה רומית

רומא לא יכלה להרשות זאת לעצמה. חוצפה שכזו חייבת לקבל תגובה מוחצת, ואלה שאחראים לה חייבים להיענש באכזריות, למען יראו וייראו.

אבל היהודים לא נכנעו בקלות. אדריאנוס שלח עוד ועוד כוחות לתוך ישראל, על מנת להילחם בכוחותיו של בר כוכבא, עד שגויסו כמעט מחצית מצבאם - שנים עשר לגיונות שלמים בארץ ישראל (כוח גדול פי שלושה מזה ששלחו על מנת לדכא את המרד הגדול, 65 שנים קודם לכן).

בראש כוח עצום זה עמד המצביא הרומאי המעולה, יוליוס סוורוס. אבל אפילו עם כל העוצמה הזאת מאחוריו, חשש יוליוס סוורוס לצאת בקרב גלוי נגד היהודים. הרומאים פחדו מהיהודים, בגלל שהבינו את הנכונות שלהם למות למען אמונתם - מנטאליות שנתפסה בעיניהם כהתאבדות.

ההיסטוריון הרומאי דיאו קסיוס מספר לנו (תרגום חופשי):

580,000 איש נהרגו בפשיטות ובקרבות השונים, כשמספרם של אלה שגוועו ברעב, במחלות ובשריפות היה לא ידוע.

"סוורוס, מתוך ראיית כמותם ונחישותם, לא הסתכן בתקיפת יריביו בגלוי, אלא הסתפק בבלימה הדרגתית של קבוצות קטנות. הודות למספרם הרב של החיילים והקצינים שלו, וכן על ידי כך שמנע מהיהודים מזון וסגר עליהם, הוא היה יכול - לאט אבל בטוח, תוך סיכון נמוך יחסית - לדחוק, להתיש ולחסל אותם. למעשה רק מעטים מאוד מהם ניצלו. חמישים מהמוצבים החשובים ביותר שלהם, ו-985 מהכפרים הידועים ביותר שלהם גולחו עד ליסוד, ו - 580,000 איש נהרגו בפשיטות ובקרבות השונים, כשמספרם של אלה שגוועו ברעב, במחלות ובשריפות היה לא ידוע.

כך, כמעט כל יהודה הפכה לשוממה, קבר שלמה, שהיהודים החשיבו כמושא לכבוד, התפרק וקרס מעצמו והרבה זאבים וצבועים נכנסו מייללים אל תוך הערים. רומאים רבים בכל אופן, מתו במלחמה זו. לכן, אדריאנוס, בכותבו לסנט, לא השתמש בפסקת הפתיחה המקובלת על הקיסרים: "אם אתם ובניכם נמצאים בקו הבריאות, ואני ולגיונותיי בריאים".

דו"ח זה של דיאו קסיוס - אפילו אם הוא מגזים במספרים - מעניין מאוד. הוא מספר לנו שהמרד היה קטלני מאוד, וגם יקר מאוד.

הרומאים, אכן איבדו לגיון שלם במלחמה - הלגיון ה-22 שנכנס לתוך מארב וחוסל. נוסף על כך, עד לסיומו של המרד, נאלצו הרומאים להביא לישראל מחצית מכוחה הצבאי של האימפריה הרומית הגדולה, על מנת לחסל את היהודים.

למה הפסידו היהודים?

לכאורה היהודים היו קרובים מאוד לנצח במלחמה, והם אפילו ניצחו לתקופת מה. אם כן, מדוע הפסידו בסופו של דבר? חז"ל טוענים, שהתבוסה הגיעה משום שהיו יותר מידי גאים. לאחר שטעמו את טעם הניצחון, הם אימצו לעצמם את הגישה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה".

גם בר כוכבא הפך ליהיר. הוא ראה את עצמו מנצח. הוא שמע אנשים קוראים לו משיח. אין ספק שאם רבי עקיבא חשב כך, אז באמת היה בו הפוטנציאל להפוך למנהיג האולטימטיבי של ישראל. אבל, כל הגאווה הזאת "עלתה לו לראש" והוא התחיל להפסיד בקרבות.

בתודעת היהדות אנחנו אמונים על ההבנה, שהאדם צריך אמנם להשתדל ככל יכולתו, אך בפועל, האלוקים הוא זה שנלחם עבורו. אין אלה כוח אנושי או עוצמה אנושית שמביאים לניצחון בקרב.

נפילת ביתר

נקודת אחיזתו האחרונה של בר כוכבא הייתה בביתר, שנמצאת דרומית-מזרחית לירושלים. אפשר להגיע לשם גם כיום, אך ביתר הקדומה לא נחפרה.

התלמוד (גיטין נ"ז עמוד א') מתאר מה שקרה בביתר:

שהיו נוהגים כשנולד תינוק לשתול ארז, תינוקת לשתול שיטה, וכשהיו מתחתנים, היו קוצצים אותם ועושים חופה. יום אחד עברה שם בת הקיסר, נשבר דופן העגלה, קצצו ארז והביאו לה. באו [תושבי ביתר], התנפלו עליהם והכו אותם. באו אמרו לקיסר: מרדו בך היהודים. עלה עליהם ... והרגו בה נשים וטף עד שהלך דמם ונפל לים הגדול [הים התיכון] ... שנינו [למדנו]: שבע שנים בצרו עובדי כוכבים את כרמיהם מדמם של ישראל, בלא זבל".

העיר נפלה ביום הטראגי ביותר בלוח השנה היהודי - תשעה באב, בשנת 135 - באותו תאריך בו נפלו בית המקדש הראשון ובית המקדש השני.

על פי המסורת, נשארו הגופות גלויות במשך חודשים, אך לא נרקבו.

הרומאים בזעמם הרב לא הסכימו לאפשר, אפילו את קבורת גופותיהם של היהודים. הם רצו להותירן להירקב בביזיון על פני האדמה. על פי המסורת, נשארו הגופות גלויות במשך חודשים, אך לא נרקבו. היום, כשהיהודים מברכים את ברכת המזון (לאחר אכילת לחם), הם מוסיפים ברכה מיוחדת (הטוב והמטיב), כדרך להודות לאלוקים על גילוי זה של חסד בביתר.

לרומאים התשושים ממלחמות אלה, כבר נמאס ממרידות היהודים, שגרמו להם לאובדן כוח אדם ורכוש, יותר מכל עם אחר בהיסטוריה של האימפריה. בסופו של מרד בר כוכבא, החליט אדריאנוס, שהדרך הטובה ביותר למנוע מרד נוסף, היא לקרוע את היהודים מארצם האהובה.

מאמר 37 מתוך 68 בסדרת קורס מזורז בהסטוריה יהודית << למאמר הקודם קורס מזורז בהיסטוריה יהודית, פרק 36 – ציר הזמן: מאברהם אבינו עד לחורבן המקדש למאמר הבא >> קורס מזורז בהיסטוריה יהודית, פרק 38: גלות