לאחר שאיבדה את כל משפחתה בצעדת המוות לטרנסניסטריה, שרדה לאה קאופמן בת התשע, ילידת רומניה, את שנות המלחמה. נאמנותה לדתה ולזהותה היהודית ואמונתה בטוב הלב האנושי - נותרו שלמות. היא הובאה לקנדה בגיל 16 ע"י הקונגרס היהודי הקנדי, נכנסה לאקדמיה למורים לעברית ואידיש והפכה למורה מסורה. במשך 50 השנים הבאות, היו חוויותיה מהמלחמה נעולות בכספת זיכרונה. הקטע הבא מתאר כיצד הכריחה לאה את עצמה ללמד את נושא השואה לתלמידיה בכיתה ד' מבלי שאיש יגלה לעולם את זהותה הסודית.

האתגר הגדול ביותר שעמד מולי בתקופה זו היה כשבית הספר הכניס את נושא השואה לתוכנית הלימודים. ידעתי שלא אוכל לסרב ללמד זאת. הייתי מוכרחה להתמודד עם הנושא, להשתתף בטקסי זיכרון ולענות על השאלות ששאלו תלמידיי.

בהתחלה, הניסיון ללמד את השואה הכריע אותי. בפעמים הראשונות שניסיתי להכין את מערכי השיעורים התמוטטתי ובכיתי. לאט לאט, אימנתי את עצמי ללמד את הנושא על ידי התרחקות ממנו, כאילו אינני מי שאני - ניצולת שואה. היה לי קושי עצום לעשות זאת ואף על פי כן, בדיעבד, היה זה רעיון טוב לשמור על זהותי בסוד. אחרת, במקום לתת את הכבוד הראוי לקורבנות, הייתי הופכת להיות במוקד, כ"גיבורה" או כ"קורבן".

"15,000 ילדים מתחת לגיל 15 נהרגו במחנה הריכוז הנקרא טרייזנשטט. רק 100 שרדו. כל אחד מהם היה עולם ומלואו."

השתמשתי במילים מעולמם של ילדים כדי להגיע לתלמידיי. לימדתי אותם באמצעות ספר של ציורים ושירים של ילדים שהיו בשואה. אמרתי להם, "ילדים אלה היו ילדים יהודים שחיו במקומות רבים באירופה, כולל וינה, פראג וברלין. היו להם בתים, הורים, אחרים ואחיות, סבים וסבתות, בדיוק כמוכם. לפתע, בִּן לילה, חרב עליהם עולמם. הם גורשו מבתיהם, חפציהם נלקחו מהם והם הורעבו למוות. רבים מתו כתוצאה ממחלות. 15,000 ילדים מתחת לגיל 15 נהרגו במחנה הריכוז הנקרא טרייזנשטט. רק 100 שרדו. כל אחד מהם היה עולם ומלואו".

מדי פעם היה אחד התלמידים שואל אותי, "המורה לאה, האם הכרת אחד מאותם ילדים ששרדו?"

תשובתי הייתה תמיד "לא". עודדתי את תלמידיי לחלוק חלק זה של ההיסטוריה הכואבת שלנו עם הוריהם וסביהם. לחלקם היו בני משפחה שהיו ניצולי שואה, והחומר בכיתה הביא להתחלת דיאלוג כלשהו ביניהם.

באחת השנים, יום לאחר שסיימתי ללמד את הנושא, ניגשה אחת מתלמידותיי אל שולחני. היה לה סרט ירוק בשערה הבלונדיני והיא החזיקה בחוזקה באצבעותיה את העיפרון שלה. "המורה לאה, סיפרתי לאמא שלי על הילדים".

חיכיתי. הרגשתי שיש לה עוד לספר לי.

"סבתא שלי ואמא שלי היו במקום כזה. ואז האמריקאים הגיעו. אמא שלי הייתה ילדה ממש קטנה, היא הייתה בת 3 והיא סיפרה לי שהיא הייתה מסתכלת על החתולים שיוצאים ונכנסים דרך חור בגדר. בכל יום היא הייתה אומרת לסבתא שלי, 'הלוואי שהייתי חתול, כי אז גם אני הייתי יכולה לצאת'. סבתא שלי סיפרה שכשהמלחמה נגמרה, היא חזרה לבית שלה. הוא היה ריק, חוץ מפמוטות השבת שלה. היא אמרה שהגרמנים לא לקחו אותם, בגלל שהם לא היו מכסף או מזהב. הם היו עשויים מעופרת. היא משתמשת בהם עד היום, בכל יום שישי, להדלקת נרות שבת".

לפני שיכולתי לענות, תלמידתי רצה לשולחן שלה והביאה לי ציור שציירה. בצדו השמאלי של הדף, הייתה ילדה קטנה בשמלה אדומה, מאחורי גדר שחורה. החתול הג'ינג'י המנומר ישב ליד הגדר, מצד ימין. רכבת חומה הייתה מוקפת ענני עשן שחור-אפור. ג'נט השתמשה בעט כדי לצייר עיגולים של פרצופים בקרונות הרכבת. בקצה הדף הייתה קשת בענן, בלונים צהובים ודשא ירוק.

"הראית את הציור הזה לאמא שלך?" שאלתי בעדינות.

"כן", הנהנה ג'נט. "אמא שלי אמרה שהקשת והבלונים הם המשפחה שלנו".

הבטתי בתלמידה הבלונדינית כחולת העיניים והייתי אסירת תודה שהמקום שלה בציור היה בצד של הקשת בענן. הייתי בגילה כשילדותי שלי נהרסה בן-לילה. כשליטפתי את שערה, נזכרתי כיצד הרגשתי בשעה ששערי נקלע בצמות. אמי הייתה מסיימת בליטוף ונשיקה על ראשי.

"אני רואה שלמדת הרבה מהשיעור שלנו. אני שמחה שסיפרת זאת לסבתא ולאמא שלך. כעת יש לך משהו שתוכלי לספר לילדים שלך כשתגדלי."

למרות ש"סיימנו" את נושא השואה, היה הציור שלה תלוי על קיר הכיתה במשך כל אותה שנה.

כשהנחיתי את טקס הדלקת נרות הזיכרון, ניסיתי לקרוא את פניהם של התלמידים ולהשתמש בהזדמנות זו כשיעור של אמונה. בעודי מחזיקה את הנר הראשון בידי, אמרתי, "למרות שעמנו עבר זמנים נוראים, ברוך השם, אנחנו כאן, כדי להמשיך את המסורת ולזכור את אלו שמתו. הלהבה נועדה להזכיר את נשמותיהם, מכיוון שהלהבה היא אור. אבל היא חייבת גם להיות להבת חיים למעננו, כדי שנזכור תמיד להיות גאים ביהדותנו ולחיות חיים יהודיים".

לחצו כאן כדי לקרא את סיפור חייה המלא של הגב' לאה קאופמן.