|
זה היה קשה לקרובי המשפחה שלי כבר מההתחלה.
מתי זה התחיל?
לא בשבוע שעבר, כשהבת שלי התחתנה בירושלים - אז הם כבר בהחלט ידעו למה לצפות: שהגברים יהיו בצד אחד, והנשים בשני.
האם זה התחיל אם כן בשנות השמונים, כשהם שמעו לראשונה שאנחנו שולחים אותה לבית ספר של בנות בלבד? או לפני כן, לגן של בנות? אולי זה התחיל כשהם גילו לראשונה את הדגש היהודי שלנו בנושאי חינוך - שעות הבוקר ללימודי תורה; אחר הצהריים ללימודי חול. אבל איך היא תתקבל לאוניברסיטה טובה?
האם זה התחיל כאשר אני עצמי התחתנתי? זאת הפרדה גזעית, מלמל אבא שלי בכאב מתחת לשפם. זה הופך את אמך והאחיות שלך לאזרחיות פחותות דרגה. האם אנחנו לא יכולים ליהנות יחד מהחתונה, כמשפחה?
האם זה לא התחיל בעצם בשנות השבעים, כשהפסקתי ללבוש מכנסיים? כששולי השמלה שלי התארכו והשרוולים התמתחו, כשהפסקתי לצאת למסיבות מעורבות? כשהפסקתי לאכול איתם במסעדות, כשהכשרתי לראשונה סירים של אמא שלי, אחת מהמחבתות שלה ומערכת יחידה של סכו"ם, כשנאלצתי להגיד 'לא' למרק הירקות שלה, שתמיד אהבתי, וללחם התבלינים הביתי שלה; בשבתות, כשלא הצטרפתי יותר ליציאות המשפחתיות, כשלא כיביתי והדלקתי את האורות... כשהטלפון היה מצלצל והם היו קוראים, "שרה! זה בשבילך!" ואני - יושבת שם באי השַבָּת הבודד שלי - ונראית כמו חרשת אילמת, נבוכה, ומלאה בתחושות אשמה על כל חוסר הנוחות שאני גורמת? כמובן, נפלא ללמוד יותר על המורשת שלך, אבל למה לחצות את הקווים? את לא יכולה למצוא את הזהות היהודית שלך בלי להיות כל כך קיצונית? את חוזרת לימי הביניים.
* * *
בשבוע שעבר הם באו לחתונה.
כל הקרובים - המאמינים והמסורתיים, האורתודוכסים והאתיאיסטים - כולנו ביחד, כל הזמן שילבנו ידיים בריקוד. רקדנו ורקדנו, לא במשך שעה אחת, או שתים, או שלוש, או ארבע, אלא עד לשעות הקטנות של הלילה - גברים בצד אחד, נשים בשני. מאות מאיתנו, במה שאמי תיארה בתדהמה: "פיצוץ של שמחה שהמשיך להתפרץ כל הלילה".
מה היה הדבר שרומם אותנו מעל לקרקע בצורה כזאת, כמעט כאיש אחד? מצדי, זה לא היה רק מה שכל אם מרגישה כאשר היא רואה את בתה מגיעה בביטחה לחוף שמנגד; זו הייתה טעימת פירות הביכורים. כאן נמצא הדור הראשון שנולד לתוך דרך החיים הזאת, לאחר שבירת הרצף שהתרחשה, במשפחה שלי, לפני שניים ושלושה דורות. כאן עומדים אישה צעירה ואיש צעיר, שגדלו בחברה שאומרת שלכל מה שהוא או היא עושים בעולם יש משמעות וחשיבות - בדרכים שמרוממות את ההבנה האנושית. ואחד ממאפייניה היותר בולטים של החברה הזאת, בעיני אלה שמתבוננים מן הצד, זאת ההפרדה המרתיעה בין גברים לנשים - מנהג שעבור אנשים מבחוץ נראה מוזר בארכאיותו, ומיותר עד פוגע. למה בתי ספר נפרדים לבנים ולבנות? למה כל החתונות, ובר-המצוות ובתי הכנסת שמאלצים את הגברים להיות בצד אחד, ואת הנשים בשני?  | | זו חֶברה שבה ילדים לא שופטים זה את זה על פי הבגדים שלהם, או ה'קוּליות' שלהם, או המראֶה שלהם. | | |
כאן נמצאים מיכאל וחבורת ידידיו האהובים, שאוחזים ידיים ורוקדים בשמחה בצד המחיצה המיועד להם. ובתחום אחר, הרחק מטווח ראייתם של הבחורים האלה: חגיגה סוחפת וחסרת גבולות, וריקודים סוערים של רחל וכל החברות שעמן היא גדלה. בחורות שחונכו למצוא את עצמן לא ברכוש שלהן, או בהשתקפותן במראָה, אלא במעשיהן; בנות שספגו כבר מימי חייהן הראשונים, את ההבנה שכל אחד ואחת מאיתנו מקבל בדיוק את מה שהוא צריך, אם הוא רק מסוגל להבחין בכך; שאנחנו יכולים לשמוח בשמחתו של הזולת משום שהיא אינה נוטלת משלנו או פוגמת בה. זו חֶברה שבה ילדים לא שופטים זה את זה על פי הבגדים שלהם, או ה'קוּליות' שלהם, או המראֶה שלהם, חברה שבה מלמדים אותם להוקיר את צלם האלוקים בכל דמות.
השמחה שלי הייתה שמחה שזכיתי לראות במו עיניי עבור מה היו כל השנים האלה. כל אותן שנים של מבוכה הדדית, התנצלות על פגיעה באנשים שאני הכי אוהבת, והתחושה העדינה שליוותה אותם תמיד, כאילו שבבחירתי אני דוחה ופוסלת אותם. הכל היה שווה עבור שני הילדים האלה, שמעולם לא נפגעו מיחסים עם בני זוג אחרים, כך שאף אחד מהם אינו חושש כעת להעניק את עצמו, או את עצמה, מכל הלב, בהתמסרות נפלאה.
היינו יחד ב"עולם הישן", אין שום ספק, אבל לא בזה שהם ציפו לראות - לא קריקטורה סטריאוטיפית של היהדות המסורתית שאליה הורגלו. היינו בעולם הישן שיישאר עולם חדש לנצח: עולם של חיים כמו נווה מדבר נסתר בתוך כל אחד מאיתנו, גן עדן ירוק, שופע ורענן.
ולאחר שיסירו מעלינו הכל, מה יישאר לכל אחד מאיתנו, מה חשוב?
החלום במרכז העולם: גבר צעיר ואישה צעירה מאוהבים בפעם הראשונה.
פורסם בתאריך:
16/7/2006
| 
