הכותרת היא עיר ידועה, בירת ברית-המועצות לשעבר. אם אתה קורא מאמר זה בתקוה למצוא בו מידע הסטורי מעניין אודות העיר, או לחילופין הודעה על טיול מאורגן שיוצא לאזור בקרוב בתעריף מוזל, חוששני שסופך להתאכזב.

מאידך, אם מטרתך לשמוע איזו הארה בקשר להשגת שמחה בחיים, אז דוקא יש לי סיפור שיכול לתרום לנו מעט.

לא סוד הוא, שעד לפני כמה שנים אסור היה בבריה''מ להיות יהודי. שמירת מצוות - אסור, ברית מילה - אסור, לימוד תורה - אסור.

משמעות המילה 'אסור' בברית המועצות שונה היתה משאר מקומות בעולם, בעיקר - בגלל התוצאות המגיעות למי שנתפס כעובר על איסור זה. העונשים הניתנים על כל העבירות בכל העולם, כליטוף נעים נחשבים בהשוואה לעוון של קיום יהדות נגד חוק הממשלה של בריה''מ; על עוון זה נותנים היו כרטיס נסיעה ברכבת לכיוון סיביר (שם, אגב, מאד קרררר...), והכרטיס היה חד צדדי, ולא נתנו אפילו בחירה אם רצונך להשתמש בכרטיס או לא (וזה גם היה אישי, לא ניתן להעברה).

עם כל זה, חירפו יהודים רבים את נפשם, ולא נכנעו לממשלה האכזרית. הם למדו ושמרו על יהדותם במחתרת, בסוד ובהחבא, בתנאים לא תנאים. הם ידעו אמנם שכל רגע יכולים השלטונות לתפוס אותם, להגלות אותם, למרר להם את החיים. אבל חזק מן הפחד הזה, היה הרצון להשאר יהודי!

השוה זאת לירושלים. שם אין אף איסור ללמוד תורה, להיפך, למצוה גדולה נחשב כל רגע בו אדם משקיע בלימוד התורה הקדושה. כאוות נפשך תלמד, ככל העולה על רוחך, וכל המרבה הרי זה משובח.

ממוסקווה לירושלים

אז איך קל יותר - כאשר יש אפשרויות בלתי מוגבלות או כאשר כל רגע הוא סכנה הקרובה לפיקוח נפש? או בקיצור, היכן קל יותר, בירושלים או במוסקווה?

כאן מגיעה ההפתעה. העיד אחד הבחורים, כזה שהגיע ממוסקווה והצטרף לישיבה בירושלים עיר הקודש, שקל יותר ללמוד במוסקווה!

האמנם? למרות כל מה שנכתב לעיל? - לא למרות, אלא בגלל.

וזהו הדבר המעניין.

בירושלים הכל פתוח, אין שום לחץ. ממילא, גם אין שום מלחמה, אין שום אדרנלין זורם בשעת הלימוד, אין שום תחושת נצחון. הכל 'רגיל'. במוסקווה לעומת זאת, כל רגע אפשר שיגלו אותך, שישלחו אותך למחנות עבודה בסיביר. כל רגע מרגיש כמו מלחמה, כאילו זה אמצע הדראמה בסרט עוצר נשימה.

ברוסיה, זורם האדרנלין באותה חופשיות שזורם הוולגה והוודקה (אין בין השניים שום קשר. הוולגה הוא נהר, הוודקה הוא משקה. הם רק דומים בכך ששניהם זורמים שם בחפשיות) כל שעת לימוד מלווה בהתרגשות, בהכרה של גודל המעמד, בתחושה של רגע הסטורי ומיוחד.

כל זה יש ברוסיה, ואין בירושלים.

אז הבננו למה ברוסיה קל יותר ללמוד?

ומכאן לחיים שלנו. החיים צריכים שיהיו מענינים, לא משעממים. ומה יגרום להם להיות מענינים? תחושת ה'מלחמה', האתגר הניצב בפניך שעליך להתמודד איתו. ה'היחלצות לקראת' שיש בצורך להתמודד עם מכשולים ולהתגבר עליהם.

כל זה מייצר את הטעם המיוחד של החיים, הקשיים הם דוקא מקילים עלינו (בסופו של דבר).

אחד הלקחים, ברשותכם, שאפשר ללמוד ממוסקווה.