בכל תרבות, הבגדים הם דרישה בסיסית.

אפילו בג'ונגלים הלוהטים באפריקה, לובשים המקומיים ביגוד מינימלי כלשהו. למרות זאת, בשום מקום בעולם, בעלי החיים אינם מתלבשים. מדוע? מה קושר בין בני האדם לבין הלבוש, קשר שנמשך על פני כל ההיסטוריה האנושית וכל התרבויות בעולם?

האמת היא שלא תמיד המצב היה כזה. פעם, לפני הרבה שנים, בני האדם לא לבשו בגדים כלל. למרות שמדובר היה בפרק זמן קצר ביותר, אדם וחוה (לפני שחטאו) הסתובבו בגן עדן עירומים לגמרי:

"ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו, ולא יתבוששו [לא התביישו]" (בראשית ב':25).

לאחר החטא, חל שינוי ברגשותיהם כלפי הלבוש (או כלפי חוסר-הלבוש):

"ותיפקחנה עיני שניהם, וידעו כי ערומים הם, ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגורות" (בראשית ג':7).

מה גרם להם לשנות את הגישה כלפי "המראה הטבעי"? מה עורר בהם את הצורך לכסות את עצמם? המפתח לתשובה נמצא בהבנת החטא שביצעו אדם וחוה.

מה גרם להם לשנות את הגישה כלפי "המראה הטבעי"? מה עורר בהם את הצורך לכסות את עצמם?

לדברי הפרשנים, אכילת הפרי מעץ-הדעת יצרה את הנטיה הפסיכולוגית באדם לעשות מעשים רעים. עד אותו הרגע, לגברים ולנשים היתה אפשרות לבחירה אינטלקטואלית בין טוב לרע, אך הרע היה מחוץ לגוף, הוא היה יותר כמו סוגיה פילוסופית, ולא כרצון פנימי או דחף רגשי.

לפני החטא, נשמתו של האדם ביטאה את עצמה דרך הגוף שלו. הגוף והנפש חיו בהתאמה זה עם זו. לדוגמא, כאשר רצתה הנשמה להתפלל לקב"ה, היה הגוף מתעורר מוקדם ומתפלל. כאשר רצתה הנשמה ללמוד ולהתפתח בצורה היעילה ביותר, היה הגוף אוכל מאכלים בריאים, דואג לעצמו, בכדי לספק את ה"דלק" והאנרגיה החיוניים עבור המשימה התובענית.

סכיזופרניה שלאחר-החטא

כעת, לאחר החטא, קיימת דיכוטומיה (הפרדה) ברורה בין הנשמה לגוף. מדובר כמעט במצב של סכיזופרניה. נשמתו של האדם רוצה להתפלל, אך גופו נאנח, מתהפך ומכבה את השעון המעורר. הנשמה שואפת להשתלם, אך הגוף רוצה רק לאכול עוגות שוקולד, לצפות בטלוויזיה ולהשתזף על חוף הים!

הגוף כבר איננו עומד לרשותה של הנשמה, הוא הפסיק לפעול לפי רצונותיה. ולא רק שהגוף כבר אינו משקף את הנשמה, אלא שכעת הם אפילו פועלים בכיוונים מנוגדים.

אך מה כל זה קשור לבגדים, לצניעות ולכיסוי הגוף?

כשהיו אדם וחוה בגן-עדן, הגוף שלהם תיפקד ממש כראי לנשמתם. לא היה כל צורך לכסות את הביטויים הרוחניים והטהורים, את דמותו של הקב"ה שהשתקפה בנשמתו של האדם.

פתאום התעורר הצורך להסיר את הדגש מהעולם החומרי, ובמקומו לשים דגש על העולם הרוחני.

אך מהרגע שמושג ה"רע" הוכנס לאישיותו של האדם, הפך הגוף למייצג דבר המנוגד לנשמה. כעת, במקום להתמקד באישיות הפנימית, דעתו של האדם עלולה להיות מוסחת כשהוא מביט בגוף, והוא עלול להתמקד בצד הפיזי, החיצוני והשטחי של האישיות.

לשם כך התעורר צורך להסיר את הדגש מהעולם החומרי, ובמקומו לשים דגש על העולם הרוחני, על ידי כיסוי הגוף (מסיח הדעת) בכדי לאפשר לנשמה לנצנץ דרכו.

צניעות, גברים וחפצי קודש

מדוע נראה לנו שהצניעות מחייבת את הנשים יותר מאשר את גברים? האם חוסר-ההרמוניה בין הגוף לנפש אינו קיים באופן שווה אצל שני המינים?

כן. הוא קיים באופן שווה ולמעשה הצניעות אמורה לחייב את כולם:

"[הקב"ה] הגיד לך, אדם, מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו':8).

"...ואת צנועים חוכמה" (משלי י"א:2).

רוב מעשי הגבורה הגדולים ביותר ביהדות נעשו בפרטיות, ללא קהל מעריצים, ללא פרסום או מפגני ראווה - אלה האיכויות המייצגות את מהותה של הצניעות.

לדוגמא, סיפור עקידת יצחק וסיפור היאבקותו של יעקב עם המלאך היו שני אירועים, שלמרות שקבעו את תמצית חייהם של אבותינו, התרחשו בפרטיות, ללא עדים או קהל.

אך עדיין, כאשר אנו עוסקים בצניעות ומתמקדים בנושא הבגדים וכיסוי הגוף, אכן קיימות יותר השלכות מפורטות על המין הנשי, כמו גם (באופן מעניין) על תלמידי חכמים ועל המשכן:

"תלמיד חכם צריך שיהא צנוע באכילה ובשתייה ברחיצה... בהליכתו ובעטיפתו [דרך מלבושו]... ובמעשיו הטובים" (דרך ארץ זוטא ז').

"כיון שהוקם המשכן, אמר [הקב"ה], יפה היא הצניעות" (מדרש תנחומא, במדבר ג').

מה המשותף לנשים, תלמידי חכמים, ולמשכן?

תלמידי חכמים הם אנשים הזוכים להערכה רבה מצד הציבור בזכות הידע העצום שלהם בעולם התורה. הם מייצגים את הקב"ה בעולם, את קדושתו, ולכן ראויים ליחס של כבוד.

אך אם נרחש כבוד רק לכאריזמה שלהם, מראם החיצוני או כישורי הדיבור שלהם אנו עלולים שלא להבחין בקדושה הפנימית שלהם ולמעשה נמצא את עצמנו עוסקים בעבודת אלילים, היות ומושא הערצתנו הופך להיות הדבר הלא נכון.

תלמידי התורה מחויבים להיות צנועים במיוחד, בכדי שדעתנו לא תהיה מוסחת מההיבטים החיצוניים שלהם.

לכן, תלמידי התורה מחויבים להיות צנועים במיוחד, בכדי שדעתנו לא תהיה מוסחת מההיבטים החיצוניים שלהם. היות שמראה או התנהגות דומיננטיים מדי, עלולים לטשטש את המהות הפנימית.

באופן דומה, המשכן מסמל את מקום משכנו של הקב"ה בעולם. הכלים והמבנה שלו הוכנו מהחומרים האיכותיים ביותר שיש - זהב, כסף, נחושת ובדים יפהפיים. אם היינו מתמקדים במקדש בהיבט החיצוני בלבד - כעוד בניין מפואר החסר כל תוכן רוחני - היינו למעשה משתחווים לעצים ולאבנים ובכך מעוותים את המציאות ואת המטרה שלשמה נבנה המשכן.

לכן כל כלי המשכן נזקקו לכיסויים, שיסירו את הדגש מהצד החיצוני הבוהק והמפואר, ובכך יאפשרו לנו לראות את התוכן הרוחני שמתחת לפני השטח.

צניעות ונשים

וכאן הנשים נכנסות לתמונה.

על פי היהדות, הנשים ניחנו בתכונה מיוחדת הנקראת "בינה", שפירושה העממי הוא 'הבנה עמוקה'. בתורה, הנשים ידועות כבעלות עולם-פנימי עשיר, בעלות כושר-השפעה על אישיות האדם ומתוארות כבעלות הבנה ותפיסה שמעבר להגיון, לעובדות היבשות או לחיצוניות השטחית.

אם מביטים אך ורק על חיצוניות האישה, למעשה מפשיטים ממנה את המתנה והכוח המיוחד שיש לה.

אם מביטים אך ורק על חיצוניות האישה, ללא המאפיינים הפנימיים-רוחניים שלה, בעצם מפשיטים ממנה את המתנה ואת הכוח המיוחד שניתנו לה ובנוסף, מתעוררת סכנה שהנשים יזכו ליחס משפיל ושיתייחסו אליהן כמו אל חפץ סתמי.

למעשה, אנו רואים כי נשים החיות בתרבויות המעריכות בעיקר את הצדדים החיצוניים שלהן, בסופו של דבר סובלות מיחס מזלזל, ולעיתים הן אף מנוצלות לרעה.

לאור האפשרות המסוכנת הזו, בנוסף לנטיה החזקה שקיימת אצל גברים - לשים לב בעיקר לצד החיצוני והפיזי ולהתעוררות התאווה מהמראות הללו, ראוי שהנשים ידגישו פחות את הגוף שלהן, בכדי להבליט את היופי האמיתי שיש בהן: הכוחות הפנימיים שלהן, הנשמה שלהן.

"כל כבודה בת-מלך פנימה." (תהילים מ"ה:14).

ברור שאין הכוונה כאן לומר שנשים לא צריכות להיראות יפות.

למעשה, ברגע שהצד החיצוני אינו מסיח את הדעת, והדעת מופנית לקדושה הפנימית, יש מצווה לפאר את כלי הקודש, דהיינו, את החפץ המייצג את הרוחניות.

בדיוק כפי שהמשכן היה מהודר ומפואר, ותלמיד התורה מצווה להתיחס למראהו החיצוני בכובד ראש, כך גם הנשים שמכילות תמצית רוחנית עמוקה ועשירה, קיבלו תוספת של יופי למראה החיצוני שלהן. תוספת של יופי, המהווה כלי לתוכן הרוחני העשיר שבפנימיות האישה.