מידי פעם קורים לנו צירופי מקרים מדהימים. השתלשלות בלתי הגיונית שהובילה לתוצאה רצויה, נקודת אור שהאירה את חיינו בלי שהיתה לנו יכולת לשלוט בה, משהו רע שנמנע מאיתנו באופן פלאי, כל מיני דברים שהסתדרו יותר טוב מטוב.
יש אנשים שרואים בזה צרוף מקרים, ותו לא. ויש מי שרואה את הכוח השמימי שמוביל אותנו יד ביד, שיוצר מקרעי-מאורעות פאזל מושלם ומרהיב.
ניסים שבכל יום.
***
חזרנו הביתה בשעה מאוחרת של מוצאי שבת, אחרי שבת שמחה ומיוחדת בחוג המשפחה המורחבת. פתחנו את הדלת כרגיל, העלינו את האור בדירה, והעברנו את הילדים המנומנמים למיטותיהם. רגע אחרי שהם שקעו בעולם החלומות, שמעתי את צעקתו המבוהלת של בעלי, מחדר השינה: "תמי, את הוצאת את כל הדברים מהארון? היו כאן ג-נ-ב-י-ם!"
הבטתי מסביבי, ולפתע קלטתי: דלתות הארונות פתוחות כולן. כמה חפצים הוצאו ממקומם, וסידור בודד מושלך לו על הספה בביזיון. התריסים כולם מוגפים היטב. לא אני הגפתי אותם. מישהו היה בבית.
אחוזת רעד אילצתי את עצמי להתקרב אל חדר השינה. שם, כבר לא היה כל ספק. פוגרום אמיתי. ערבוביה של חפצים מושלכת על הרצפה, ארונות ריקים, מגירות הפוכות, המזרונים מעוקמים בתנוחה משונה, והכביסה שהיתה מקופלת וריחנית נזרקה כשהיא רמוסה ומלוכלכת. "צריך לקרוא למשטרה", לחשתי בחולשה, וצנחתי על כיסא במטבח.  | | כשהמתנו לשוטרים, קלטתי לפתע שהילדים בעצם לא חשו בכלום. | | |
כשהמתנו לשוטרים, קלטתי לפתע שהילדים בעצם לא חשו בכלום. איזה פלא, נכנסנו לבית פרוץ ומפחיד, והילדים ישנים להם בשלווה ואינם מודעים לטראומה שעברה על הבית. בהמשך הם עוד ישמעו על כך, בוודאי, אך זו תהיה שמועה מרוככת בהרבה לעומת מפגש חזיתי עם מהפיכה של גנבים. גם אנו, המבוגרים, ניצלנו במידה מסוימת. נכנסנו רגועים לבית נעים, ולא נאלצנו לרעוד בחדר המדרגות בטרם העזנו לפסוע פנימה. הגנבים האדיבים שלנו, שלא הפכו את תכולתם של כל הארונות בבית, טרחו אפילו לכבות את החשמל בחדרים בטרם יצאו. כשנכנסנו הביתה, לא חשנו בכלום.
השוטרים הגיעו. חקרו, בדקו, האירו את החצר בפנסם ושאלו מה נגנב. הספקנו לראות שכל התכשיטים שנותרו בבית, נעלמו לבלי שוב. גם חפצי נוי קטנים, בקבוקי בושם, וכמובן - קצת כסף מזומן שהוטמן בארון. לא סוף העולם. נזכרתי כיצד ביום שישי, כשכבר היינו בחדר המדרגות, פתחתי שוב את הדלת ומיהרתי לקחת עוד תכשיט יקר. "זו תהיה שבת מיוחדת", הסברתי לבעלי. "אני מעדיפה ליהנות גם מהצמיד הזה". ברגע האחרון לקחתי גם בקבוק בושם חדש שקיבלתי במתנה. בדרך כלל זהו פריט שאני משאירה בבית. הפעם, "משום מה", בחרתי להכניס אותו למזוודה. הבושם ניצל. וגם המצלמה, שלקחנו כדי להנציח את המפגש החגיגי.
"יהיה לנו לא נעים מהשכנים", אמרתי לבעלי תוך כדי ארגון מחודש של הארונות בחדר השינה, לאחר שניידת המשטרה נסעה לדרכה. "בקופה של וועד הבית היו כארבע מאות שקלים. מה לעשות, אנחנו לא אשמים שהיתה גניבה. השכנים יבינו".
בעלי פנה אל הסלון, כדי לבדוק את מצב הקופה. "מה יש לבדוק?" שאלתי אותו. "הכסף היה בניילון שקוף, וראו אותו מייד כשפתחו את הארון. חבל על הזמן".
בקושי הספקתי לסיים את המשפט, כששמעתי את קולו הנדהם של בעלי: "אני לא מאמין!", הוא קרא שוב ושוב, ואני אצתי לראות את הפלא.
כל דלתות המזנון שבסלון היו פתוחות לרווחה. כל הדלתות, למעלה ולמטה, כמו כל יתר הדלתות שבכל הארונות שבבית. דלת אחת ויחידה היתה סגורה. כאילו היא לא היתה שם, מול עיני הגנבים. כאילו הכו אותם בסנוורים, וכיסו אותה מפניהם. הדלת של ארון היינות, זו שבה נמצא הקלסר הקטן של וועד הבית, ושקית הכספים. דלת אחת מכל הדלתות הרבות שבכל ארונות הבית.
בעלי ניגש לפתוח את הארון. הכסף היה שם, אגורה אחת לא חסרה.
"את רואה", אמר לי בעלי הנפעם, "נגזר עלינו גניבה וחסרון כיס. ולא על הבניין כולו. לכן הגנבים פשוט לא ראו את הארון ההוא, ולא נגעו בו. כשרואים את מה הם לא לקחו, מבינים שגם מה שהם לקחו היה מתוך השגחה פרטית וחשבון מדויק. אמנם הונחתה עלינו מכה, אך היא רופדה בכל כך הרבה ניסים קטנים, שמרגישים במכה את האהבה וההשגחה הגדולה שיש בעולמינו".
***
יום שיש עמוס במיוחד. אורזים מזוודות, מלבישים את הקטנים, סידורים אחרונים לפני היציאה מן הבית. השבת מתקרבת, והאוטובוס האחרון עומד לצאת לדרכו אל מחוץ לעיר. אוי, אני צריכה עוד להספיק ליצור קשר עם גלית, כדי לקבוע את שעת הפגישה בינינו. עם גלית קבעתי פגישה חשובה שעתידה להיערך במוצאי שבת, בעיר שבה אנו אמורים לשהות בשבת. קבענו את מקום הפגישה במסעדה קטנה, אך טרם קבענו את השעה. הפגישה חשובה לי מאוד. אני מתכוונת לבקש ממנה עזרה מסוימת, ומקווה שהיא תסכים לשתף אתי פעולה.
אנו יוצאים מן הבית בחיפזון, מזרזים את הילדים ודוהרים במורד המדרגות בדרך אל התחנה. ברוך השם, האוטובוס עדיין לא עבר. פתאום אני נזכרת שבארנק שלי יש כרטיסי נסיעה תקפים, כרטיסי "הלוך ושוב" שטרם מימשנו את הנסיעה הנוספת שלהם. את הארנק לא לקחנו עימנו. בעלי מתלבט אם לרוץ הביתה כדי להביא את הארנק שלי, משום שכרטיסי "הלוך ושוב" הם בעלי תוקף מוגבל. אם לא ננצל אותם, נפסיד את הכסף ששילמנו עליהם. בסוף הוא מחליט לזנק במהירות הביתה, ואם האוטובוס יגיע בזמן זה, אנסה אני להשתהות ולעכב אותו.
כעבור שלוש דקות בעלי היה שוב בתחנה. למזלנו, האוטובוס אחר מעט, כך שלא גרפנו תשומת לב מיותרת.
התמקמנו במקומותינו, ורק אחרי שהלחץ הראשוני פג, נזכרתי לפתע: לא התקשרתי לגלית! היא גרה בדירה שכורה, וקו הטלפון אינו רשום על שמה. את מספר הפלאפון שלה אין לאף אחד מן הידידים והקרובים שלי, כך שלא אוכל לבקשו מאיש. והפגישה - מתי תיערך? עסק ביש! לגלית אין את מספר הפלפון שלי, כך שהיא לא תוכל להתקשר אלי. ובכלל, לא נראה לי שהפגישה מטרידה אותה עד כדי שהיא תתאמץ עבורה. אותי, הפגישה דווקא מטרידה מאוד!
הייתי מבולבלת ואובדת עצות. אם רק הייתי מאורגנת יותר, לו רק יצאתי בפחות חיפזון, הייתי מעתיקה את המספר, ומתקשרת אליה עכשיו. למה לא עשיתי זאת? אני מוכרחה, מוכרחה להשיג את המספר.
מן הצד ראיתי את בעלי מוטרד גם הוא ממשהו. הוא חיפש וחיפש, בדק את ארנקי מכל כיוון אפשרי, ולבסוף התייאש. "תמי", הוא אמר לי, "אני לא מוצא את כרטיסי הנסיעה. את בטוחה שהם צריכים להיות כאן?"
בהיסח הדעת נטלתי ממנו את ארנקי, וחיפשתי בכל התאים. מוזר מאוד, אני זוכרת בפירוש שהם אמורים להיות בארנק. הוצאתי את כל הניירת, ובדקתי כל פיסת נייר. היכן הכרטיסים? הנהג ממתין לתשלום.
מה זה? פתק ישן ומהוה, עט אדום דהוי במקצת: 'גלית, ....0548-23 , רחוב.... תל אביב'.
???
בבת אחת נזכרתי. לפני כארבעה חודשים כבר נקבעה פגישה ביני לבין גלית, אך היא בוטלה באופן פתאומי. באותה פעם כתבתי את הטלפון שלה וכתובת המפגש, והפתק הזנוח נשאר בארנקי.
הכרטיסים לא נמצאו בארנק, וגם בבית לא מצאתי אותם, משום מה, כאשר חזרנו במוצאי שבת. אותו מספר טלפון שכוח היה חשוב ויקר לי עשרת מונים מכרטיסי הנסיעה. הכרטיסים היו רק שליחים להביא אלי את הארנק שלי, ולגרום לי לחפש בו, כדי שאמצא את אותו פתק נשכח. אילו בעלי היה מוצא את הכרטיסים, לא היה עולה בדעתי לערוך חיפוש בארנק.
התקשרתי מייד לגלית.
"הלו? תמי? טוב שצלצלת. חשבתי שכבר לא נוכל להיפגש. המסעדה שדיברנו עליה לא תהיה פתוחה במוצאי שבת הקרוב. אם תרצי, נקבע מקום חדש. בשמונה וחצי זה בסדר? יופי. אז שתהיה לך שבת שלום".
***
מידי פעם קורים לנו צירופי מקרים מדהימים. השתלשלות בלתי הגיונית שהובילה לתוצאה רצויה, נקודת אור שהאירה את חיינו בלי שהיתה לנו יכולת לשלוט בה, משהו רע שנמנע מאיתנו באופן פלאי, כל מיני דברים שהסתדרו יותר טוב מטוב.
יש אנשים שרואים בזה צרוף מקרים, ותו לא. ויש מי שרואה את הכוח השמימי שמוביל אותנו יד ביד, שיוצר מקרעי-מאורעות פאזל מושלם ומרהיב.
ניסים שבכל יום.
"נפלאים מעשיך,
ונפשי יודעת מאוד"
(תהילים קל"ט)
פורסם בתאריך:
29/5/2005
| 
