שבע מאות שנה לפני שהשיבו הצנחנים של צה"ל את העיר העתיקה של ירושלים לידיים יהודיות, הביא הרמב"ן עדנה לחיים היהודיים בעיר הקודש, כשהוא מניח את אבן הפינה לדורות רבים שבאו בעקבותיו.

הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, נולד בספרד בשנת 1195. במקצועו הוא היה רופא, אבל פרסומו בא לו בעיקר בשל חיבוריו המבריקים בפרשנות מקראית ותלמודית, ובפילוסופיה.

הרמב"ן חי בתקופה שבה סבלה ארץ ישראל תחת עולם של מספר שליטים שכבשו אותה וזרעו בה הרס. בשנת 1099, בזזו הצלבנים את ירושלים וטבחו הן בתושביה היהודים והן באלה המוסלמים. צלאח א-דין, המוסלמי, השיג שליטה על ירושלים ב-1187, ובמשך 50 השנים הבאות הגיע לעיר רצף של כובשים: הטטארים, המונגולים והמַמלוּכּים (ראו הפרק מסעי הצלב מתוך הסדרה "קורס מזורז בהיסטוריה יהודית").

הפלישות הללו הותירו את ירושלים חרבה וריקה מאוכלוסיה יהודית.

הוויכוח בברצלונה

בינתיים, בספרד, נדחפו יהודים להמיר את דתם (כפי שהתגלה בסופו של דבר בחקירות האינקוויזיציה ובגירוש היהודים מספרד ב-1492). אחת הטכניקות באותה תקופה הייתה "להוכיח שהיהדות אינה נכונה", על ידי זימון ויכוח דתי - פולמוס - בין רב לכומר.

ההשתתפות בוויכוחים האלה הייתה כרוכה בסכנה. אם הרב הפסיד (כלומר, "הוכח שהיהדות אינה נכונה"), היו כופים על היהודים המרות דת המוניות. ואם הרב ניצח, המצב לא היה בהכרח טוב יותר: באחד הוויכוחים, למשל, הרב ניצח בפולמוס, אבל למרות זאת, ספרי התלמוד נשרפו בהמוניהם.

הרמב"ן ניצח בקרב הזה, אבל הפסיד את חרותו.

בשנת 1263 זימן המלך ג'יימס של ספרד ויכוח בין הרמב"ן לבין יהודי שהמיר דתו לנצרות. הרמב"ן נענה בחוסר ברירה, רק לאחר שקיבל הבטחה מפורשת מהמלך שהוא יזכה לחופש ביטוי מלא. נושא הוויכוח התמקד בהבדל העקרוני בין היהדות והנצרות: הגדרת המשיח, וההוכחה שכבר הגיע - או שעדיין לא הגיע.

הרמב"ן ניצח בקרב הזה, אבל הפסיד את חרותו. טיעוניו זכו באישור המלך (ובפרס של 300 מטבעות זהב), אבל הכנסייה גזרה עליו לעמוד לדין על 'חילול השם', והוא נאלץ לברוח מספרד.

כך יצא שבגיל 72, החליט הרמב"ן להגיע אל חורבותיה השוממות של ירושלים. נראה שהרמב"ן תיכנן את החייאת ירושלים לפני בואו, מתוך מודעות למצב הקודר בארץ ישראל. זמן קצר לפני שיצא לדרכו, הוא מסר דרשה על קדושת הארץ ועל חשיבות הצדקה. יתכן שהוא התכוון להכין את קהילתו למאמצי תמיכה להקמת מוסדות דת בארץ ישראל.

נבואה תנ"כית

בשנת 1267, לאחר מסע ארוך ומסוכן, הגיע הרמב"ן לנמל עכו. לאחר שהות קצרה הוא נסע לירושלים, שם נדהם למראה שיממונה. המבנים היו נטושים ומעורערים. היו שם יהודים מעטים כל כך, שהוא אפילו לא הצליח למצוא עשרה למניין.

במכתב לבנו הוא כתב:

ומה אגיד לך בעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון, וכללו של דבר, כל המקודש מחברו חרֵב יותר מחברו, ירושלים יותר חרבה מן הכל...

יחד עם זאת, הרמב"ן עדיין גילה תקווה. הוא ציטט את פסוקי התורה (ויקרא כ"ו, ל"ב-ל"ג) שבהם מתאר הקב"ה את ארץ ישראל בגלות:

"והשימותי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם היושבים בה... והיתה ארצכם שממה, ועריכם יהיו חרבה."

וכך כתב הרמב"ן בפירושו על פסוק זה:

וכן מה שאומר [הקב"ה] בכאן, ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה, מבשרת בכל הגלויות - שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב, ארץ אשר היא טובה ורחבה, ואשר הייתה נושבת מעולם [הייתה מיושבת בעבר], והיא חרבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה [הארץ] לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם.

ואכן, במשך מאות שנות הגלות הארוכה מהארץ, לא הצליח אף כובש ליישב אותה בקביעות או להפריח את שיממונה. בחורבות ירושלים מצא הרמב"ן את התגשמות הבטחת האלוקים שהארץ תמתין לשיבת עם ישראל.

אבן פינה לקהילה

הרמב"ן נכנס מייד לפעולה במטרה להחיות את הקהילה היהודית. הוא בחר בבית חרב מחוץ לחומות העיר העתיקה, על הר ציון - בית עם עמודי שיש וכיפה יפה - והחל בהקמת בית כנסת. ספרי תורה שהוצאו מהעיר לפני הפלישה המונגולית, והועברו לעיר שכם, הוחזרו.

השמועה על הגעת הרמב"ן הביאה לירושלים תושבים חדשים. בתוך שלושה שבועות בלבד, היה בית כנסת הרמב"ן (ששמו נאה לו) מוכן לתפילה, בדיוק לכבוד ראש השנה. וביום הקדוש ההוא הרמב"ן נשא דרשה שבה עודד את אלה שזה מקרוב באו, להישאר בירושלים.

המשימה הבאה הייתה ייסוד ישיבה. הדבר התפרסם, תלמידים עלו לירושלים כדי לשהות בקרבת החכם, המורה והמנהיג הנערץ. הרמב"ן הצליח להניח את התשתית לחידוש היישוב היהודי, ולאחר שנה חזר לעכו כדי להנהיג את הקהילה שם.

חזרה לעתיד

לאחר מותו של הרמב"ן בשנת 1270, הועתק בית כנסת הרמב"ן אל תוך חומות העיר העתיקה. הוא נבנה מתחת לגובה פני הקרקע, משום שבאותה עת אסר החוק המוסלמי שמקומות תפילה יהודיים יהיו גבוהים מכל מסגד מוסלמי שהוא.

במשך הזמן גדלה הקהילה היהודית שבירושלים במספרה, עד שחזרה להיות שוב מרכז החיים היהודיים בישראל. ספרדים ואשכנזים התפללו ולמדו יחד בבית כנסת הרמב"ן במשך 300 השנים הבאות. ואז, בשנת 1589, עקב הסתה מוסלמית, הפך מושל העיר את בית הכנסת למחסן. באותו זמן, בכל אופן, הייתה הקהילה היהודית כבר מבוססת היטב. והיא המשיכה לגדול במשך המאות הבאות, עד לשנת 1948, כאשר...

במהלך שלביה הראשונים של מלחמת השחרור, נלחמו כוחות ההגנה בחירוף נפש, בקרב נואש, כדי לזכות באחיזה על העיר העתיקה. בסופו של דבר הם נכנעו ללגיון הירדני, שכבש את העיר העתיקה וגירש את תושביה היהודיים. עשרות בתי כנסת נהרסו, וכל סימן וזכר למאות שנות חיים יהודיים בירושלים נמחה, פשוטו כמשמעו, מעל פני האדמה. בית כנסת הרמב"ן עצמו הפך לאתר פסולת.

העצמאות המדינית הושגה בארץ ישראל, אבל רחובותיה העתיקים של ירושלים עמדו שוב בשיממונם, כמו בימים האפלים של מסעי הצלב.

19 שנים לאחר מכן, ביוני 1967, אוחדה ירושלים. רבים מבתי הכנסת העתיקים נבנו מחדש, והקהילה היהודית של העיר העתיקה שבה אל כנה.

במרכז הרובע היהודי שוקק החיים, עומד בית כנסת הרמב"ן. כל אבן וקימור מספרים על ההיסטוריה שלו ועל קדושתו. זהו מקום הומה תפילה ולימוד תורה, שמציג עדות חיה למאמציו של הרמב"ן, 700 שנה קודם לכן. מאמצים שנשאו פרי, וקולם הרם ממשיך להדהד עד לימינו אלה.

פורסם בתאריך: 21/5/2006