אצלנו, שעת ההשכבה היא החלק הכי קשה ביום. כולם עייפים (גם ההורים וגם הילדים), כולם במצב של סף רגישות גבוה - הילדים מתקוטטים על כל פיפס אפשרי (הוא נגע לי בסדין!) ואנחנו מתפרצים על כל פיפס חמישי (שיהיה כאן שקט תיכף ומייד!!!).

בעוד שהעייפות הופכת אותנו, המבוגרים, לאיטיים וכבדי תנועה ומחשבה, את הילדים היא ממש ממריצה. לפעמים אני שואלת את עצמי איך זה שעדיין לא פיתחו רתמות מיוחדות לקיבוע הילדים למיטה, למשך שלוש דקות הדממה הנחוצות כדי להוביל לשנת הלילה הברוכה.

ובתוך כל זה, שעת ההשכבה היא משום מה השעה שבה אנחנו יכולים לשמוע את כל הסיפורים שהסתתרו בתוך ים העשייה היומי. בכל פעם אני מתלבטת מחדש אם להתעלם מהילדים ומהדיבורים שלהם, כדי שיירדמו מהר יותר, או להאזין לכל מה שאני עלולה לפספס אם לא אקשיב דווקא כאן ועכשיו.

התוצאה - חוסר עקביות משווע. אבל לא על זה אני רוצה לדבר.

"את יודעת שהיום נחמי ואני לא הצלחנו לפתוח את הדלת", אמרה בת החמש שלי באותה שעת קודם שינה הרת גורל.

"איזו דלת?" שאלתי מופתעת מעט.

מסתבר שבפעם היחידה שיצאתי לחמש דקות מהבית (לא הרחקתי לכת ובכל זאת), היא הספיקה לנעול את דלת החדר בו ישבה לשחק עם חברתה מהגן.

"לא הצלחתי לפתוח את המנעול, ובכינו."

"ומה עשיתן?" שאלתי (למרות שבלב לא כל כך הבנתי למה הן לא יצאו מהחלון, ביצוע פשוט למדי בדירת קרקע).

"אמרנו פרק תהלים."

וואו, מאיפה בא להן הרעיון הגאוני הזה.

"ואחר כך הבטחנו לה' - אמרנו לו את זה - שיותר לא נעליב את שרי, ואחר כך שוב ניסיתי לפתוח את הדלת הרבה פעמים עד שהצלחתי."

עד-כאן.

טוב, אני יודעת, זה לא כ-ז-ה גאוני. כולם יודעים שתפילה ותשובה וצדקה מעבירות את רוע הגזרה.

אבל האם זה גם מה שאנחנו עושים באופן ספונטאני כשאיזושהי דלת ננעלת בפנינו והחיים מגיעים למבוי סתום?

האם אנחנו פשוט מתפללים, ואחר כך בוחנים את עצמנו במה אנחנו יכולים להשתפר (משהו שקשור לאותה דלת נעולה באופן ישיר או עקיף, או משהו שעשינו לאחרונה, או סתם נקודה שכבר מזמן חשבנו שהגיע זמן לשנות), ולסיום (מה שהקטנות לא יכלו אולי לעשות) - נותנים (או מתחייבים לתת) צדקה, משהו שיש לנו ואין לאחר?

ואחרי כל זה - האם אנחנו ממשיכים לנסות, מתוך ההבנה שלמעשה מי שסוגר את הדלת, ומי שיכול לפתוח אותה, הוא רק אלוקים?

זה נכון בכל תחום בחיים. קשיים בנישואין, בעיות בריאות, בעיות פרנסה ואפילו פוליטיקה.

האם אנחנו זוכרים שהשדכנים, הרופאים, הבוס הקשוח וראש הממשלה, כולם שליחים של האלוקים? האם אנחנו זוכרים להתפלל לשינוי, לשפר את עצמנו כל הזמן, לעשות חסד עם הזולת, ואז - לנסות כמיטב יכולתנו לשנות את המצב?

וכשדלת מסוימת נשארת נעולה - למרות שהתפללנו נורא, ונהיינו צדיקים וגומלי חסדים. חשוב שנזכור - יש דלתות שתפקידן לשנות אותנו, לקדם אותנו בכיוון שונה לחלוטין מזה שרצינו, ויחד עם זה להישאר סגורות - לטובתנו.