הבן שלי עומד להגיע לגיל שלוש, להסתפר לראשונה ולחבוש כיפה. אני מחכה לרגע הזה תוך ציפייה מתוחה. בכל הזדמנות אני מציעה למיכאל לחבוש את הכיפה שלו, כדי שאתרגל לרעיון. אבל האמת היא שאני לא חושבת שזה באמת הולך לקרות. קשה לי לדמיין שפרי בטני יצהיר בפתיחות על יהדותו בפני כל מי שיראה אותו.

אבא שלי לא יכול אפילו להעלות על הדעת לחבוש את כיפתו מחוץ לבית. איך מישהו יכול לחשוף את עצמו בכזאת פזיזות בפני עולם אשר, כפי שהוא מאמין, שונא יהודים באכזריות רבה כל כך? כילד שחי בכפר הונגרי, הוא היה רץ באימה מביתו לבית הספר, כשהוא יודע שבריונים אורבים לאורך כל הדרך, כדי להכות את הילד היהודי הקטן. אחר כך הגיע הטלאי הצהוב, והאפלה שבאה בעקבותיו.

אפילו לאחר שחרור מחנות הריכוז, הונגריה הייתה עדיין מאוכלסת בשונאי דת, ואם היית מגדיר את עצמך כיהודי, היית עלול לאבד את העבודה, או את מקום המגורים שלך. אין פלא שהוא לימד אותי להימנע מחשיפת כל גילוי חיצוני של יהדותי.

אבי עדיין נהנה מאנונימיות אתנית בציבור. כשהוא היגר לארה"ב, "לעולם החדש", הוא גילה שאנשים לא מוצלחים כל כך בגילוי השורש הגזעי שלך מתוך התבוננות בתווי הפנים. אם אתה לא שם על עצמך שום סימנים ברורים, אנשים לא יוכלו לנחש שאתה יהודי, ואתה תוכל להקשיב לחברים לעבודה, כשהם מפטפטים בצורה אנטישמית ללא חשש.

אצל אבא שלי, חבישת כיפה שייכת לעולם הפרטי, לבית. בתוך הבית, אתה בוטח באנשים שאתך מספיק כדי לחשוף את עצמך בפניהם. לחבוש כיפה בחוץ, זה כמו לחשוף את החלקים הפרטיים ביותר בגופך בציבור. כשאבא שלי הגיע לישראל בפעם הראשונה, הוא חבש את הכיפה שלו ברחוב. זאת הייתה עבורו התנסות יוצאת מגדר הרגיל; הוא היה חופשי להוציא למרחב את תחומו הפרטי.

כאישה יהודייה החיה בארה"ב, הרבה יותר קל 'לשבת על הגדר' לגבי סוגיות הזהות הללו. קוד הלבוש היהודי לגבי האישה מסתכם בכיסוי חלקי גוף כמו המרפקים והברכיים; לגבי נשים אין ביטוי חיצוני של יהדות שכל העולם יכול לראות. כשהייתי בקולג', נלחמתי בחשש שלי להצהיר בגלוי שאני יהודיה, והתחלתי לענוד תליון בצורת מגן דוד מעל לבגדי. להפתעתי, אבי לא הביע התנגדות כשצעדתי בהפגנתיות במשרד שלו עם התכשיט הבולט הזה.

אבל לאחר זמן מה, התליון כבר לא סיפק את הצורך הפנימי שלי להכריז על יהדותי בפני העולם: היה יותר מדי קל להסתיר אותו במידת הצורך; ולא הייתה לו משמעות מבחינה דתית. החלטתי לעצב את עצמי מרצון בצורה יהודית.

בעלי, משה, לא מוריד את הכיפה מהראש אף פעם. הזיכרון הכי גרוע שיש לו מניתוח שעבר בתור ילד, הוא שהאחות לקחה לו את הכיפה, וכשהוא בכה בלילה וביקש אותה, הם לא החזירו לו אותה. בעלי טייל באירופה המערבית והמזרחית, אך מעולם לא הסיר את הכיפה ומעולם לא הסתיר אותה. כשמישהו הציע לו להסיר אותה בעבודה, הוא אמר שכל עוד אנשים מגיעים לעבודה עם עגילים באוזניים, באף ובטבור, הוא ימשיך להגיע עם הכיפה שלו. הוא שייך לדור שלישי של אמריקאים, ופשוט לא יכול להבין מה כל העניין.

בני נקרא על שם דודי מיכאל, שלימד את עצמו צרפתית והתחזה לדיפלומט כדי להסתתר מהנאצים בבודפשט בזמן המלחמה. אנחנו לא יודעים איך הוא מת. אנו מניחים שמישהו זיהה אותו, ואז, כל מה שהגסטאפו היה צריך לעשות זה ללכוד אותו, לגלות שהוא מהול, וכפי שהם נהגו - לירות בו אל תוך הדנובה. סמלים גופניים מאוד חשובים בהיסטוריה שלנו ובתרבות שלנו.

לפני שלוש שנים הטבענו בגופו של בננו סימן בלתי נמחה ליהדותו. בעוד שבועות מספר נַראה לעולם סימן נוסף. בכך, הוא יכריז ברשות הרבים על נאמנותו לעמנו.

בשבילו זה עניין של גיל. בשבילי - חשיפה.